אני מתחילה לשוב
קודם כל לעצמי
אחר כך לעולם. גם למרחב הזה
לאט לאט.
עדיין על מדים.
כבר כל כך הרבה ימים. בשירות אחר.
בלי לשים לב נהייתי הדבר.
נהייתי המדים, המלחמה, השאול, השכול.
ניטלה ממני החירות לחיות.
ואני
בלי חירות
מה אני.
כמו מדבר מתגעגע למים.
צמאה נפשי מאוד מאוד.
עד שנזכרתי
יש לי מדבר. הוא מחכה לי שאשוב.
והוא כולו חירות.
אני מתחילה להזכר
שאני מדבר. אני מים. אני אש. אני רוח. החירות בתוכי קוראת.
עכשיו אני
שמה
לב.
