החיים הם לא דבר פשוט
- ענבל הרפז
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
בסוף הסיפור יש הזמנה לטיול איתי במדבר עוד שבוע
רגע אחרי שהמדבר שטף, רגע לפני שהשנה נגמרת.
באמצע סיפור על ימים מבהילים.
אם חשוף מידי או לא מעניין אפשר לדלג לסוף.
בהתחלה לבשתי מדים. שוב מילואים.
סוף יום ארוך. לא מאמינה שאני שוב במיטה זרה. לא מאמינה שאני שוב על מדים. לא מאמינה שאני כאן ולא בטיול השנתי של הבן שלי. שוכבת לישון מותשת ונפוחה מבכי.
קמה בבוקר. סחרחורת של החיים.
נשכבת חזרה חלשה. רואה מטושטש.
שדה ראייה מוגבל בשתי העיניים וכתמים כהים בעין שמאל.
חשבתי שזה מעייפות, מבכי, ההלם ששוב במדים. תיכף זה יעבור.
לא עובר.
יש לי עניין קטן במוח. ציסטה על ההיפופיזה. ידועה ובמעקב אבל ראייה זה דגל אדום. קצת מבהיל.
בניגוד גמור לדחיינות רפואית שאני מטפחת שנים התקשרתי למוקד כללית. הנציג בצד השני לא מתרשם מהסיפור ומציע תור לרופא עיניים ב 11. יופי. מסתדר בול בלו"ז.
מתחילים היום ב 12 ניווטים בגבעות גורל אל תוך הלילה. קבענו.
סוגרת את הטלפון, נושמת עמוק, מנתחת את המצב.
אני ערה כבר 3 שעות ולא מצליחה לקום. 3 שעות אני בחולשה סחרחורות בלבול וכתמים בעיניים. זה לא עובר ואני לא בסדר. אני לא נלחצת בקלות ועכשיו אני לחוצה. יאללה. מיון.
אני במיון על מדים.
מלא אנשים. מלא צעקות. פעם ראשונה אי פעם שאני במיון בשבילי.
לא כחובשת בפינוי מד"א, לא עם ילד שלי חמסה, לא כדולה עם יולדת, לא מלווה חברה. אני בעצמי. אני ועצמי.
מיון עיניים. תורים. בדיקת רופא. תורים. בדיקת שדה ראייה. תורים. צילום עיניים. תורים. הרחבת אישונים. תורים. חזרה לרופא. תורים.
שעות שעות שעות של תורים.
ב 12 אני צריכה להיות בגבעות גורל אני אומרת לכל אח או אחות שמכינים אותי למשהו. הם מחייכים אליי בעייפות.
רופא עיניים מקבל אותי עם כל הבדיקות. אותו רופא שצעקן עליו כבר בבוקר לפני שעות. אני עדיין רואה מטושטש. כבר די מבוהלת.
אנחנו רואים בבדיקות חד משמעית הפרעה בשדה ראייה הוא אומר.
כן את זה אני יודעת.
אבל אין ממצא בעיניים שיסביר את זה. יופי.
את עוברת למוח.
מאוד מרגיע. תודה רבה באמת.
מיון כללי. הכל מהתחלה.
תורים. מדדים. אקג. דם. CT דחוף צועקים מעלי. תורים תורים תורים. רגע. זה אני ה CT הדחוף אני מבינה פתאום.
כבר שעות אני פה.
האחיות עמוסות כל כך ואני עומדת נשענת על הקיר עם אוזניות באוזניים ואחלה מוזיקה כדי להוריד מפלס חרדה. לא ממש עובד לי. 12 בצהריים עבר מזמן. אי אפשר לדעת מה השעה מרוב מסדרונות ואנשים סובלים. זה יותר מידי לי ואני עוצמת עיניים ומתמקדת בלנשום. לא לחשוב. רק לנשום.
מנסה לייצר קשר בשקט ובחיוך כדי לא להיות עוד מישהי שצועקת עליהן. את כולם אני מבינה.
לילה. רופאה נוירולוגית הודיעה שאני צריכה להתאשפז בנוירולוגית לעוד בדיקות. אני המומה והאחיות מיון בדלפק שכבר חברות שלי המומות איתי. הן כבר החזיקו מכתב שחרור ביד.
שואלת אותן אם אפשר ללכת לישון במקום אחר ולחזור בבוקר. על מיטה בנוירולוגיה לא מוותרים. רק אם את רוצה לחתום סירוב אשפוז ולהתחיל הכל מחדש מחר. לא לא. אני נשארת.
אחרי יותר מ 12 שעות במיון
מגיעה לבדי המומה מבולבלת עייפה ומוצפת לאשפוז במחלקה הנוירולוגית.
הצוות המקסים שמקבל אותי ב 23 בלילה מגיב בחיוך לשאלות שלי על מתי אני משתחררת.
אני מגיבה בחיוך לשאלות שלהם אם אני רוצה פיג׳מה של בית חולים.
רק אז אני קולטת שכל היום הזה אני הולכת קילומטרים במסדרונות סורוקה עם נעלי הליכה, מדים, תרמיל על הגב וכובע על הראש.
כל היום אני בסרט של עצמי שתיכף משתחררת ונוסעת לגבעות גורל.
עכשיו המומה ומבולבלת אני מבינה שלא. זה סרט אחר ואולי כדאי שלא אהיה לבד.
למחרת עוד בדיקות. צוות רופאים בכירים מתכנס סביבי לדון במקרה שלי. הוא מסקרן. אח נכנס לחדר וקורא בדחיפות בשם שלי כמה פעמים. אמרו לו להוריד אותי עכשיו ל MRI.
יש לחץ באוויר ויש לי מיליון פירסינגים באוזניים. מבצע בהול של צוות אחים ואחיות מדהימים מפנימית א׳ ו-ה׳ להוציא עם פליירים של חדר ניתוח את כל העגילים.
גם פה וגם ב mri אני צוחקת עם כולם ומודה להם ולמזלי הטוב על הטיפול המדהים של כולם.
חזרה בנוירולוגיה. סיבוב רופאים כבר סיים וזה אומר שאני לא משתחררת. ושאני לא יודעת מה קרה לי.
אני תופסת את מנהל המחלקה ומבקשת הסברים.
הוא מקדיש לי זמן ארוך ועונה בסבלנות לכל השאלות.
בסוף הוא מסכם.
ה CT תקין, אין עדות לאירוע מוחי.
ה MRI תקין, הציסטה לא גדלה.
יתר הבדיקות כולן תקינות גם
אבל זה לא אומר שלא קרה כלום.
קרה לך משהו מבהיל וכרגע הבדיקות לא מסבירות לנו למה.
אולי סתימה בווריד קטן במוח שהשתחררה מעצמה,
אולי צריך שוב לבדוק לעומק בעיניים.
רוצה לדעת מה אני חושב ?
ברור. אמרתי לו.
אני חושב שדי.
הגיע הזמן לפשוט מדים. המלחמה נגמרה. את לא צריכה להיות שם יותר. את צריכה לדאוג לעצמך.
אני חושב שהיית מאות ימים מחוץ לבית ועשית דברים שנכנסו לך לנשמה. מאיפה אתה יודע. אני שואלת. אני יודע. הוא עונה.
אני חושב שדאגת כל כך הרבה לאחרים ששכחת לדאוג לך.
אני חושב שהגוף מדבר את מה שהנפש מחזיקה כבר יותר מידי זמן.
אני חושב שאת ברמות כל כך גבוהות של סטרס במשך כל כך הרבה זמן ואי אפשר להתקיים ככה בלי להתמוטט. את חייבת לעצור. להירגע. להוריד סיבות לחרדה.
אה בטח. אין בעיה. קל. אני אומרת לו. באמת אין שום סיבה לחרדה.
אני על זה.
ועם שיעורי הבית הקלילים האלה
ועם חיוך מעודד מראש מחלקת נוירולוגיה, השותפה שלי לחדר
ואחותי המתוקה מכל,
ועם הערכה עצומה לכל הצוות המדהים מדהים מדהים שאין דברים כאלה אם הייתי צריכה לעשות את העבודה שלכם חצי שעה הייתי כנראה רוצחת סדרתית
אני יוצאת מסורוקה.
בכל הימים האלה הרגשתי אשמה.
על המילואים, על העבודה, על הילדים, על הטיול, על זה שאני פה, על זה שלא סיפרתי, על זה שכן סיפרתי.
ודווקא בימים האלה שאני אינני
לא עובדת לא מפרסמת לא מזמינה לטיול. אשמה כל הזמן על מה שלא עושה שלא מספיקה שלא מתפקדת,
מאושפזת בהלם במחלקה הנוירולוגית
על מדים
דווקא אז מגיעות הודעות מנשים שרוצות להצטרף לטיול במדבר ומציתות בי תקווה.
עכשיו
אני במנוחה, כבר בבית, עטופה בילדיי. המומה מהימים האלה. מתאוששת.
ומחכה לצאת. מחכה לכן שתבואו איתי.
למרחבים עם השמש החורפית,
לגשם שירד, לערוצי הנחל שהתמלאו, למדבר הנקי.
מזמינה
לצעוד לצידי
לאט לאט
בשביל מדברי מתפתל.
לשבת ליד מדורה.
לדבר לשתוק לצחוק.
להרים כוסית לחיים.
כי באמת
באמת באמת
זה הדבר הכי טוב
שאפשר לעשות עכשיו.
כלומר עוד שבוע.
פרטים ותמונות תוכלו לראות כאן:
בינתיים
בריאות התחזקות ושבת שלום.
תגובות