אב ובנו יוצאים לטייל.
יש להם חלום כזה ללכת במדבר יומיים אולי אפילו שלושה.
למזלי יש להם מלא ציוד שחבל לסחוב על הגב
למזלם יש לי טנדר חדש בעסק שזה מה שהוא עושה הכי טוב.
בין לפגוש אותם בערב ולתת ציוד, ל-לפגוש אותם בבוקר לאסוף ציוד ,
יש לי זמן לפגוש אותי.
יש זמנים בחיי בהם אני זקוקה ומבקשת לפגוש את עצמי במדבר. זה הזמן.
שעת אחר צהריים ואני לבדי במדבר.
נוסעת לאיטי בשטח למצוא את העץ שלי. דמדומי שקיעה מתחילים.
הנה הוא העץ שלי. זה אתה.
לא הייתי פה קודם מעולם אבל אני יודעת. חיכית לי וחיכה לי תחתך מקום.
הנה הקיר עליו אשען בלילה, הנה משטח קטן להקים עליו אוהל, הנה אדמת הסחף שאמולל בידיי.
פורקת ציוד מהטנדר. שמחה שלא הבאתי הרבה, אבל הבאתי בדיוק.
שטיח, אוהל קטן, מזרון נוח, בקבוק יין טוב, אותי.
כי מה בסך הכל אשה צריכה?
גזע עץ שיחזיק מדורה קטנה
מקום בטוח להטות בו אוהל
עץ שיצל מהשמש
שביל שייקח אותה למעלה.
שקט.
כמה שקט ורחב וחי המדבר.
אני כותבת לעצמי במחברת על הרגשת המלכות שאין שניה לה.
על הקוטן והעונק של הדברים שמתבררים כאן.
הרגליים שלי יחפות ליד מדורה נוגעות באדמת המדבר. מטעינות.
מקשיבה לכנפי ציפורים, לרחש האש, לכוכבים שנופלים.
מדברת אל עצמי ואל השמיים.
לילה טוב לי.
מרימה כוס אחרונה לחיי ונכנסת לאוהל שלי המתוק.
רק אחרי שהתרפקתי לתוך שק השינה החם והנעים נזכרתי שהשארתי את האופינל ליד המדורה והיין. זה סכין שהולך איתי לכל מקום וכשאני ישנה לבד הוא מרגיע אותי. בדקתי עם עצמי אם צריכה אותו. לא.
מרגישה בטוחה.
כל המדבר עוטף אותי ואני יכולה להרפות בתוכו.
קמתי באמצע הלילה דרוכה וכועסת.
לא מחוסר בטחון אלא משנים של שתיקה.
על כל הפעמים שלא שמרתי על עצמי כעסתי.
על כל השנים והאנשים שלא שמרו עלי כעסתי.
על כל המילים שנתתי שיחדרו לתוכי כעסתי.
על כל הגבולות שנחצו כעסתי.
כמה כעס הכיל המדבר בלילה הזה. מילים חדות יצאו וניקו אותי. זה בסדר לכעוס. תודה על הלב שמרגיש.
תיכף בוקר. קצה של התבהרות בשמיים שחורים.
אני יוצאת לקור צונן ומתחילה לקפל את הכל. איך ברגע נהיה בית, וברגע נארז.
מודה לאדמה מתחת לרגליים שלי שנתנה לי לכעוס. לעץ ולנחל שנתנו לי מקום. מודה לי שבאתי לפגוש אותי כאן.
מעמיסה ציוד על הטנדר החמוד הזה שחיכה בשקט ויוצאת לריצה.
איך אני אוהבת את השעות האלה שהיום רק מתחיל. כל ההבטחות כולן.
לא הכנתי מסלול ואני נותנת לרגליים לבחור.
שביל מטושטש קורא לי בנקיק.
הוא עולה מעלה מעלה אל מקום שבו בקושי אפשר ללכת, בטח שלא לרוץ.
בודקת עם עצמי: משחררת את התוכנית לרוץ הלוך חזור במישור והולכת אל הלא נודע שם למעלה? ברור שכן.
עולה. עוד ועוד ועוד למעלה.
עולה עם השמש. עולה עם השביל. עולה עם הרוח.
רק אני וכל המדבר הזה. מלכות אין קץ.
אבנים מלכותיות שזורות בשביל מטושטש
קרני שמש ראשונות חורצות שמיכת עננים
ואני עולה עוד ועוד ועוד.
מגיעה לפסגה בנשימה כבדה ועמוקה
לא ממאמץ, מהתרגשות. מלב רוטט.
לא מאמינה שיש מקום כל כך יפה בעולם הזה ושאני כאן.
איזו ברכה.
איזה ריפוי.
יורדת חזרה בלב פועם בשביל המתפתל
מההר אל הנקיק
מהנקיק אל הנחל
מהנחל אל העץ.
תה כוכב ריחני, קצת מתיחות ויאללה לעבודה.
אב ובנו מחכים.
