top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

בחירה


6.6 הוא יום לידות הבית.

כבכל שנה הפייסבוק שלי מלא כמעט רק בתמונות וסיפורים קסומים של לידות קסומות. לצד ההתרגשות האדירה שלי כשקראתי את הסיפורים והצצתי בתמונות, עלתה בי גם תחושת החמצה, אדירה לא פחות. כי משהו ביום הזה מחלק אותנו- הנשים, היולדות- למי שהצליחה ולמי שלא. זו כמובן לא הכוונה המקורית, אלא המציאות המתגלמת.


היום הזה מדבר על זכויות יסוד, זכויות בסיס. הזכות של כל אשה להחליט איפה היא יולדת, איך ועם מי. הזכות של כל אשה על גופה - כל חלק וחלק בו. הזכות לקבל מידע , כבוד, ויחס אנושי ממערכת (כל מערכת!) הבריאות. הזכות (והאחריות הכבדה) של כל הורה להחליט החלטות הנוגעות לתינוק שלו, הזכות לבחור .

כל בחירה. אין בחירה אחת נכונה, ואחרות שגויות.


זה יום שמדבר את קולן של כל הנשים היולדות. זו שלא ראתה את התינוק שלה יומיים אחרי הלידה. זו שחשה הכי בטוחה בבית החולים, זו שבחרה ללדת בניתוח קיסרי אלקטיבי, זו שילדה בבית, זו שילדה את כל ילדיה בשמחה אדירה בסיוע אפידורל, זו שמבלי לשאול לרשותה חוותה בדיקות פולשניות או התערבויות בלידה. (יש לזה שם- אלימות מיילדותית- ואפשר לדבר על זה ולהקל את הכאב) . זו שהיה לה תינוק עכוזי בבטן ולא סיפרו לה שיש עוד דרכים ללדת אותו מלבד ניתוח, זו שסירבה להיפרד מהתינוק שלה אחרי הלידה, זו שילדה פעם כשאמרו שאסור לצעוק, זו שקיבלה מהמיילדת כוחות אדירים ויד תומכת , זו שהייתה עם דולה, וזו שלא, זו שהלידות שלה מהירות וטובות, זו שאחרי ניתוח קיסרי, זו שהיא אם חד הורית , זו שהיא ניצולת אונס, פליטה שאינה דוברת את השפה, יולד טראנס, זוג חד מיני או זוג נשוי לכולן, לכולם, הזכות לבחור.


וזו המהות. הזכות לבחור.


הזכות לשאול, הזכות לדעת, הזכות לקבל מידע, אלה זכויות יסוד של כל אדם באשר הוא אדם ויש לנו עוד דרך ארוכה לעשות בעולם הזה (ולא רק בשדה הלידה) עד שהן יהפכו מובנות מאליהן.


כל אשה זכאית -רשאית- לשאול את עצמה , אם תבחר (!) איזו בחירה הכי נכונה לי , למשפחה שלי, לאיש שלי , לתינוק שלי. איפה ארגיש הכי בטוחה ללדת, מי יהיה איתי בלידה , איזה ליווי הריון אני רוצה, איזו תנוחת לידה הגוף שלי בוחר, ואיזה אפשרויות יש לי אם אזדקק לעזרה.


התלבטתי מאוד אם לשים פה גם רגע אישי ותמונה מלידת הבית האחרונה שלי. חששתי שבמחי יד אהפוך לפריוולגית המנותקת ממה שהיא כותבת עליו . נכון- זכיתי לבחור, ודווקא לכן אני יודעת איך זה מרגיש, וכמה קשה זה היה. כל מה שאני כותבת- בדם ליבי אני כותבת, מהלידות שלי או ממאות לידות שליוויתי ושיחות ופצעים שאני שומעת.


ללידה האחרונה שלי היו לי המון תכניות רובן לא התגשמו , אחת מהן כן: הצ'ופר שחיכה לי במקרר. הפרי האהוב עלי בעולם כולו, והסיבה ההגיונית היחידה להסכים לשאת הריון קיץ. סברס. בעיני רוחי דמיינתי אותי נוגסת בסברס קר תוך כדי צירים, הבריכה מתמלאה במים ואני שרה לעצמי שירים . המציאות הייתה אחרת וסוערת. ( זמן טוב לומר שגם בלידות בית יש אכזבות, פגיעות, תחושות פספוס ) אחרי הסערה מישהו הביא לי את פרי גן העדן שלי. נגסתי בעונג, כאבתי את כיווצי הרחם שלי שעבדה כדי להוציא את השיליה , ופרצתי בצחוק.


לשיליות שלי לוקח לפחות שעתיים לצאת . זה הזמן שלהן...קשה להן להיפרד כנראה. זה הרבה זמן וזו סיטואציה מלחיצה לרוב הצוות הרפואי. אין חדר לידה בארץ שהיה מחכה שעתיים בסבלנות לצאת השיליה מבלי להציע (או אפילו ללחוץ) להתערבות. לפעמים בצדק- כל פרוצדורה רפואית קיימת החלה כמצילת חיים , ולפעמים בלי שום הצדקה מלבד פרוטוקולים מחייבים וזמנים שיש לעמוד בהם. בכל חדר לידה שהייתי בוחרת ללדת בו כבר הייתי מוגדרת בסיכון, מסביבי אנשים היו בלחץ , וסביר שהייתי מסיימת לפחות אחת מהלידות שלי בחדר ניתוח.

אני התעקשתי לבחור. זכיתי לבחור. בחרתי איפה ללדת, עם מי ואיך. זכיתי לאכול סברס קר, לחבק את התינוק שלי ולחכות לשילייה.

מהכל אני זוכרת את הרגע הזה.



ממתינים לצאת השילייה עם סברס קר


ברוך הבא לעולם קטני

מבולגן באמצע החיים

מרחב לידה

רגע נחיתה אחרי לידה סוערת



פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page