top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

יומן מסע- שלוש שנים !


Far Far away , in the wild wild south

עוד רגע אנחנו שלוש שנים כאן בערבה. שלוש שנים ! הרף עין ונצח בו זמנית. כבר כמה שבועות שנקודת הזמן הזו מעסיקה אותי והחלטתי לחגוג אותה בלספר על המתנות שהערבה נתנה לי. על מה אני מוצאת ומקבלת כאן , כי על הקשיים והאתגרים אמרתי כבר לא מעט מילים.

כל יום יומיים אכתוב בהמשכים על משהו אחד, בהחלט לא לפי סדר חשיבות ובטח לא לפי שום הגיון. גיצים בראש ותחושות בבטן הם שיביאו את הסיפורים.

מתחילה.


עשרה דברים שקיבלתי מהערבה



1. בית משלי'

לגמרי במקרה ואחרי פחות משנה בערבה , כשעוד הרגשנו חצי בחופש חצי במבחן, התגלגלנו לקנות כאן בית. זה היה צירוף מקרים של חוזה שכירות שעמד להסתיים, הזדמנות כלכלית מעניינת, וענן אפור בשם מוזר שהגיע מסין והעכיר את השמיים הבהירים.

כשעדו הציע בפעם הראשונה (אחרי פחות משנה!)שנקנה את הבית השכור שגרנו בו ועמד למכירה התפוצצתי עליו. איזה רעיון הזוי, מה פתאום ,אני לא יודעת אם אני רוצה להשאר כאן בכלל, לקנות בית זה דבר רציני, איך אפשר ככה להחליט להטיל עוגן וכו וכו וכו וכו נבהלתי. עדו הוא איש חכם ,וגם מכיר אותי לא מעט שנים , והוא חזר אחרי כמה ימים עם משפט אחר. אני חושב שזו השקעה כלכלית מעניינת.

או. עכשיו אתה מדבר. השקעה כלכלית מעניינת ? מממממ. הבית הזה ? לא נראה לי. אבל הרמת להנחתה. בוא נתחיל לחפש.

תוך פחות משלושה חודשים אחרי אנחנו מעבירים בית שלם על עגלת בייבי ג'וגר ומריצה מתחילת הרחוב עד סופו. אל הבית החדש שלנו.

אף פעם לא היה לי עניין של לקנות בית משלי ,כמו שאף פעם לא דמיינתי את עצמי בשמלת כלה. יש לי מספיק שריטות אחרות, ובית זה בכלל עניין פנימי. אבל מסתבר שזה שינה ,זה משנה, יש לנו בית משלנו בפעם הראשונה .זה מרגיש אחרת.

קנינו בית, שברנו קירות, הוספנו חדר, צבענו דלתות, הרכבנו מטבח,בנינו גדר.

הקורונה פרצה בסערה, סגר ראשון ואנחנו בפעילות משפחתית מגבשת (לפעמים יותר, לפעמים פחות )של שיפוץ תוך כדי שאנחנו כבר גרים בבית. ריתכנו ,ניסרנו, ניגרנו,שברנו,הרכבנו, קדחנו, חתכנו, נחתכנו, צבענו,שטפנו,הזזנו,סחבנו. ווי ווי כמה סחבנו. ונהיה לנו בית.

אולי זה היה קורה גם במקום אחר ,אני לא יודעת. זה קרה כאן. בערבה.



2. המשפחה שלי

קצת מוזר כי לפעמים זה מרגיש שיש לנו יותר מידי זמן ביחד. אני יודעת שיש לא מעט אנשים שאומרים שלשם הם שואפים להגיע : חופש כלכלי, עצמאות, זמן עם הילדים. אבל וואללה - זה לא תמיד דבש (רק אצלי כמובן .במשפחות אחרות זה עובד פרפקט)

בערבה משהו במרחק , בזמן שעובר אחרת, באופי החיים , בדגש על משפחה וקהילה מביא להרבה זמן יחד. מלא. ואפילו לי שהנקתי לנצח, ושמרתי כל ילד שלי צמוד אליי עד גיל שנתיים לפחות , ומעולם לא שלחתי לקייטנה או צהרון, ובסך הכל די מחבבת את בני משפחתי , והם באמת משהו משהו,

לפעמים זה מוגזם. צפוף מידי.

צריכה חדר משלי , בא לי לצעוק לפעמים.

בעיקר אם זה שנתיים קורונה ,ובידוד, ושביתה,וחופש גדול. כי אלוהיי האמהות העצמאיות ואלוהיי כל היתר לא עשו וועידה או יומן גוגל משותף.

אבל אז יש לי גיחות למדבר עם עדו ושיחות בחמש בבוקר. יש לי נסיעה של שלוש שעות עם המתבגר למרכז ואנחנו צועקים שירים ורוקדים באוטו. יש לי סשן בישול לשישי עם בן העשר שמחלק לי הוראות וחיבוקים יש לי משחק קלפים קורע מצחוק בצהרי היום עם בן הארבע וחצי. ויש לי את כולנו. תמונה אמיתית של מלא רגעים. גם מדהימים וגם פחות מוצלחים. ישות חדשה שמצטרפת למשפחה- המשפחה. המשפחה שאנחנו בתוך המדבר הזה .



3. התמכרתי לספורט

רצה הגורל והסטודיו הטוב ביותר בעולם כולו נמצא ממש כאן במושב השכן.

43 שנים של תירוצים התקפלו לתוך עצמן כשפגשתי שם את הספינינג. באיחור של כשלושים שנים מהעולם, התאהבתי.

מה זה התאהבתי, נדלקתי, התמכרתי,אני בקריז כשאין (בטח שאני שמחה בשבילך. תבלי. הדר גדיש ) פעמיים בשבוע אני על אופניים ,דלוקה כמו מסיבת טראנס איכותית.

עוד פעמיים שם לאימוני כוח עם אנשים טובים וצחוקים של החיים שמוציאים אותי עייפה ומאושרת.

עוד רצה הגורל שדקה של הליכה איטית מביאה אותי אל פתח מדבר עם אחד ממסלולי הריצה היפים בתבל

( נטייה קלה לדרמה. גם גורל) שאשכרה מוציאים אותי מהמיטה בחמש וחצי בבוקר.

ראש בראש עם השמש מי יותר מהירה (היא) כדי להספיק לרוץ בקטנה לפני שנהיה חם מוות. ומי היה מאמין שאי פעם אני אגיד שחמישה ק"מ זה לרוץ בקטנה.

אני התחננתי שייתנו לי להגיש עבודה בבגרות בספורט במקום לרוץ ריצת 2000. ובגלל זה לא הייתה לי תעודת בגרות. נשבעת. זה ומתמטיקה.

מצחיק.


4. יש לי עסק משלי

לא קל לי האתגר הזה שלקחתי על עצמי. מה לי ולגישה החיובית הזו?

אני פרופשנל בלראות את חצי הכוס הריקה ומכורה קשות לקיטורים. וברוך השם - אני מוצאת די בקלות על מה.

בטח עכשיו. מטלות סוף שנה לשלושה ילדים+ מטלות אמא עצמאית + ארבעים מעלות = מרמרת.

לא רשמתי לקייטנה בזמן, לא קניתי מתנה ,לא התנדבתי לשיר סיום, לא קניתי נרות לעוגה, לא מחקתי סעיפים ברשימת ה to do , לא קידמתי דברים בעסק שלי כמו שתכננתי. העסק שלי ? העסק שלי ! יש לי עסק. יש לי עסק משלי. הנה ,מצאתי על מה לכתוב היום.

בחיי שרציתי להיות שכירה. כשעברנו חשבתי לעצמי כמה כיף יהיה למצוא איזו משרה מעניינת , שמישהו אחר יהיה אחראי על הכל. להיות ראש קטן, לקבל משכורת קבועה בסוף החודש, לשכוח מהעבודה ברגע שאחזור הביתה. בחיי שרציתי ואפילו ניסיתי. זה לא עבד. שום עבודה מעניינת ומפתה לא חיכתה לי כאן ולא נותרה לי ברירה אלא להמציא את עצמי, עם עצמי , ולעשות לי טוב. כי כמה אפשר להישאר בין ארבעה קירות ולדבר אל הדייסון?

הצורך הוא אבי ההמצאה ,נכון ? נראה לי שהבדידות היא האמא. וכך נולד לי עסק. שונה דרמטית מכל מה שעשיתי לפני כן. ביולי 2019 עברנו לערבה , בפברואר 2020 יצא טיול חברות ראשון כדי לבדוק אם הרעיון שלי בכלל יכול לעבוד. עבד. ואז יצא מיטיבות לכת , ואז עוד טיול ,וג'וני הקארוון המתוק, ועוד טיולים, ויחידת אירוח. בזכות הערבה ,ובזכותי, נולד לי יש אי שם - אירוח וטיולי מדבר .

הסתובבתי בערבה והיא לחשה לי סוד והזמינה אותי לגלות אותה. היא שותפה פעילה ונוכחת בעסק שלי , לטוב ולרע. לא מגיעה לישיבות או לוקחת אחריות על מטלות, אבל כן נותנת לי כל מה שיש לה לתת, בחורף. בקיץ... אנחנו עוד עובדות על היחסים שלנו בקיץ. גם זה חלק מהקצב ,העונתיות שאני לומדת כאן. ההתכנסות מהשטח אל המשרד , אל הבנייה והתכנון. אין ספק שזה חלק סופר משמעותי שבלעדיו אי אפשר ליצור את השלם ,אבל מודה שהוא בא לי פחות בקלות. והוא פחות זוהר, זה בטוח, קצת מתסכל שרשימת ה to do רק מתארכת.

נו, כבר אמרתי שאני בעד להתלונן, זה עושה קארמה טובה או עור פנים חלק ,או משהו.



5. זמן

עברנו ב 1.7.19 אל ארץ לא נודעת. כמו בכל מעבר נזקקנו לשיפוצניק, אשת גבייה, איש מזגנים, אחראית דואר, מזכיר היישוב, וכו וכו. לא היה עם מי לדבר. כולם בשנ"צ , או בחו"ל. או לא פנויים כרגע מאלף סיבות (מוצדקות!).

לא יודעת להסביר את זה אבל הזמן זז כאן אחרת. גריניץ מושפע מהחום. זה אומר שדברים קורים לאט , בקצב שלהם .

שנ"צ לדוגמה , שזה דבר שמזמן היה צריך להיכנס כחקיקה בינלאומית, הוא סטנדרט. נכון -זה לא עובד כל יום ,ולא לכולם, ולפעמים רק עשר דקות ,אבל שנצ ! שנצ זה החיים. לפני ואחרי עושים דברים סופר חשובים .באמצע עצירה. "נציל את העולם אחרי השנ"צ" כזה.

זה ידוע שזמן הוא דבר גמיש. הוא מתמתח , הוא נוזלי, הוא אשליה. נהר (בן ארבע וחצי) כל הזמן מזכיר לנו את מה שעשינו *מחר* , זו לא רק טעות הכי מתוקה בעולם ,זה גם ממש הפלואידיות הזו שאין בה חוקיות ממשית.

ושלא תהיה טעות- גם כאן יממה זה מיכל קטן מידי לכל מה שאני רוצה וצריכה לעשות. אני מרגישה שהזמן נוזל לי בין האצבעות ,שאני רודפת אחרי כל דקה יקרה של עבודה , שלא מספיקה חצי ממה שאני מתכננת. אבל , מה שאני מתכננת הוא יותר מאי פעם.

תמיד הייתי מהירה ויעילה , אבל אף פעם לא חשבתי שזה אפשרי שיהיה גם זמן לספורט וגם להחזיק עסק וגם להכין צהריים כי באחת הילדים חוזרים. (מזל שעדו עושה את זה) איכשהו יש זמן להתנדב, וזמן לקדם פרויקטים, וזמן לרקום חלומות., וזמן לעבוד. זמן ערבה שמאפשר לכל מי שרוצה בזה לעשות יותר , ועדיין לחיות בזמן פלואידי כזה, שיש בו משהו רך.

הנה אני יושבת באוטו תחת צל השיטה וכותבת את כל זה. ואז חוזרת למהר.


6. תחושת בטחון

כמה חודשים אחרי שעברנו יצאתי עצבנית מהבית לסיבוב הליכה. היה כבר סוף יום, חושך קריר ונעים,

ואני הולכת מהר בכביש ההיקפי של היישוב.


לאט לאט העצבים ירדו , הנשימה העמיקה והגב הזדקף. המשכתי עוד עם מוסיקה באוזניים והייתי בהלם ממה שגיליתי.

חזרתי הביתה עולה על גדותיי מתחושה שהגוף שלי לא זכר וניסיתי להסביר אותה לעדו.


הלכתי לבד, היה כבר חשוך ,ולא פחדתי.

לא פחדתי !

לא הצמדתי טלפון לאוזן ודיברתי עם חבר דמיוני

לא החזקתי את המפתחות של האוטו מוכנים ביד למקרה ש

לא ניסיתי להרגיע לב מפרפר כששמעתי צעדים מאחוריי

לא שיניתי את המסלול בו הלכתי כדי להתחמק ממישהו

לא השתקתי את המוזיקה כדי לשמוע סכנה

לא דמיינתי תסריטים איומים

ולא מיהרתי לחזור כדי להרגיש שוב בטוחה.

לא פחדתי.


זה מטורף. זה מטורף שלא פחדתי.

זה מטורף הרבה הרבה הרבה יותר שאני רגילה לפחד.

זה איום ונורא שכולנו.


וכאן

אני לומדת מחדש תחושת בטחון .

הזדקפות שלי במרחב.

מי מאיתנו לא רגילה להצניע את עצמה ?

שנים התמחתי בזה. לצמצם נוכחות כדי לא למשוך סכנה.

כאן יש אגביות מסוימת של פריפריה ,של בועה.

לא שאני משלה את עצמי שלא קורים דברים רעים,

אנשים רעים יש בכל מקום.

אבל כאן הדלתות ברובן פתוחות ,והילדים מתרוצצים במדבר, ונשים יכולות ללכת לבד בחוץ בחושך.

כמה פשוט.


7. הקשר עם הגוף שלי

במשך שנים היה ביני ובין הגוף שלי חוזה מכבד . סמכתי עליו , עבדתי איתו. אהבתי אותו על כל קימוריו העגולים וזיזיו החדים. הוא אהב אותי חזרה ונתן לי כוח וגמישות לשאת הריונות, משאות ומסעות.

בשנה הראשונה למעבר הפרתי חוזה. הדיכאון והבדידות הובילו אותי לחפש מפלט. הייתי המון בבית, חסרת מעש וחסרת מקום, ומצאתי נחמה באוכל. אכילה רגשית שמנסה למלא חורים בנשמה. סוג של פרדוקס- ניחמתי את עצמי בלהיות לא טובה אליי.

מאז חלפו עוד שנתיים. בשנתיים האלה יצאתי לנסח חוזה מחודש עם הגוף שלי. אפשר לומר אפילו מערכת יחסים חדשה.

טיילתי לבד במדבר ,רק אני והגוף שלי. לומדים מחדש איך לנוע ואיך לנוח. עברתי פעמיים קורונה ,בפעם הראשונה צללתי לתהום שעירבלה את מה שידעתי ודרשה התמסרות בגוף ובנפש. התמסרתי ,ויצאתי חלשה מהקצה השני. עשיתי ריסטארט למערכת עם כמה ניקויי תזונה שהיטיבו איתי ,ודייקתי את האוכל. פגשתי מנגנוני רעב ושובע שלא פגשתי שנים. גיליתי את התנועה והספורט , וכמה הם טובים לי. למדתי לסמוך על הגוף שלי שוב, והוא עלי. למדתי להיות קשובה אליו שוב, והוא אליי.

השלתי 24 קילו מעלי ב 24 חודשים האלו. מספר עגול וחמוד. של אכילה ריגשית, של משא עודף, של אשמה והסתתרות .

התחזקתי. נזכרתי כמה האינטואיציה שלי חזקה , וכמה תחושות הגוף שלי הן מצפן עוצמתי שכדאי לי להקשיב לו. אם אני זוכרת להקשיב הגוף שלי מספר לי הכל. על בני אדם שאני פוגשת ,על החלטות עסקיות שאני מתלבטת בהן, על צמא ורעב ומילוי צרכים. אני לומדת להקשיב. אליי.



8. החברות שלי

כפרה על החברות שלי שמפוזרות בכל הארץ.

אני איומה ונוראית בלשמור על קשר. זבל של חברה

עשיתי משהו מממש ממש ממש טוב בעולם הזה או הקודם או הבא והחברות שלי טובות בזה, כלומר אלו ששרדו את זה שאני לא.

יש משהו בלגור כל כך רחוק שדי מחייב כל פגישה להיות כזו שמאוד רוצות בה , ולפיכך איכותית.

כלומר-המשאבים שנדרשים כדי לשמור על קשר הם כה רבים, שזה סנן טבעי לחברויות, בטח רחוקות, בטח איתי.

התוצאה היא שמאז שעברנו לערבה , במשוואה הפוכה לזה שהתרחקתי מהן (אגב- אין הן. כלומר זו לא קבוצה או חבורה. החברות שלי הן ספורות ושונות ויקרות)

החברויות שלי הולכות ומתדייקות, הולכות ונהיות מיטיבות , נכונות, אמיתיות וכל כך מחוברות בנשמה.

חברות הלב שלי הן זה אחד המשאבים הכי גדולים שיש לי בחיים האלה

ואני מודה להן שהן לא מוותרות עלי.


אני ברת מזל ועשירה עד מאוד שיש לי חברות בעולם הזה, פזורות להן במקומות שונים.

חברות שהן בית לנוח בו , ולא עוד מקום שבו אני נדרשת לעבוד או עלולה להיכשל.

בזכות המרחק גיליתי שיש לי כמה בתים כאלה בלב ובארץ

ואולי, עם הזמן, יהיו לי גם פה .



9.הכרה בערך

מה אתן רואות בתמונה ?

מילדות, או לפחות מאז שאני זוכרת אינטרקציות חברתיות , העיניים שלי, האוזניים שלי, ההקשבה שלי, המבט כולם מכוונים לקלוט ניואנסים שיתמכו באמונה הפנימית שלי, זו שאיתה גדלתי. אני ליד. לא ראויה . לא רצויה. אין לי ערך להציע.

זו תמונה פנימית שאין לה קשר למציאות. אני מחפשת הוכחות , בלי לשים לב או להתכוון כמובן, לאמונה הזו. ומוצאת אותן בקלות. זה עצוב , ומתיש וכל כך מחליש. זה שריר שאני מנסה לחזק כבר כל כך הרבה שנים. שריר שמתחזק ומתעמעם עם החיים.

המעבר לכאן עימת אותי שוב עם כל השדים האלה. חזרתי להיות ערומה מטייטלים וחברות , כמו פעם , בבית ספר . באמת לא היה לי מקום. באמת לא היה לי מה להציע. אף אחד לא ספר אותי , במובן הכי פשוט של המילה.

זה לא היה משהו אישי , אליי או לעומתי. האנשים פה כבר ממוקמים ושמחים (מי יותר מי פחות) במשבצת שלהם ,ולא קל להשתבץ שם לידם. והאמת - לא יודעת כמה ניסיתי. אבל זה כאב.

שיר הכאב שלי פרץ ממני בצורה חסרת בושה. התחלתי לכתוב כאן יומן מסע ,שיתפתי וחשפתי , ובניתי לי בית וירטואלי ומעשי.

פתחתי עסק . לגמרי לבדי, במוח קודח מרעיונות ובשתי ידיים חרוצות , הגיתי חלמתי תכננתי פרסמתי רשמתי יצאתי הלכתי טיילתי. גיליתי שיש לי מה להציע. יש לי ערך.

אני אשה שמחזיקה עסק , אני עצמאית שמעזה להשמיע קול בעולם אני נופלת לבורות , וזה כואב, ואני נותנת לעצמי יד לצאת מהם. אני מלכה. כן. כמה קשה לי לכתוב את זה. וואוו. כי מה יגידו.זאתי עפה על עצמה.

כן. קצת עפה על עצמי ,אז מה? מה שקרה איתי בשלוש שנים האלה זה מטורף. מה שהקמתי ומה שאני עוד רוצה להקים זה מטורף. אני עפה על עצמי יותר מאז שאנחנו כאן. מכירה יותר בערך שאני מביאה לעולם. לפעמים.

לפעמים אני שוב קוצצת לעצמי את הכנפיים, מה לעשות, הרגל של שנים, גם למלכות עולים השדים ... ועדיין בתמונה הנפלאה הזו שצילמה Yifat yogev- photographer יפעת יוגב צלמת בתוך סשן מרפא שעוד אספר עליו, אני רואה אשה עומדת עם גב זקוף, עם מבט מלא פגיעות ועוצמה גם יחד. זו אני.


9. בשביל זה

הערבה נתנה לי את זה. את יומן המסע שלי ,שלא היה מתחיל בלי המעבר והקושי. שלא היה מגלה לי את עצמי ככה, שלא היה מגלה אותי לכן. שלוש שנים אני כותבת אותו ,חתיכת יומן, חתיכת מסע. אז בשביל זה. בשביל להסכים לי להראות. בשביל לגלות עוד טפח ועוד. בשביל להרשות לעצמי להיות פגיעה.

בשביל לגלות שיש קשר בינינו. בשביל לגלות את הקול שלי ושיש מי ששומעת.

בשביל להבין שהבדידות ,וחוסר הערך, ותסמונת המתחזה, והכמיהה להכרה משותפות לכל כך הרבה מאיתנו. נושאי חיים ,פצעים פתוחים , של כה רבות מאיתנו. לגלות שאני לא לבד.

יומן המסע שלי כואב כמעט באותה עוצמה שהוא מרפא. הוא כואב לי בהווה ,וכואב לי בעבר, אבל אני לא נותרת שם לבד עם הכאב. וזה הריפוי. אולי המתנה הכי גדולה הערבה נתנה לי יומן מסע, ויומן המסע נתן לי אתכן. תודה תודה תודה תודה מכל ליבי לכל מי שקוראת ,כותבת, מגיבה, נתרמת. תודה עליכן.

אני רוצה להזמין אתכן להמשיך להפגש. הנה המקומות בהם אני מציעה ערך:

לקבוצה "צעד אחד קדימה" בנושא התנהלות כלכלית ורעיונות להשקעות: http://bit.ly/3AwvFOY

לקבוצת טיולים חרישית עם הזמנות והפתעות: http://bit.ly/3gMx9hD

לבחירת טיול בדף המכירה החדש והמהמם:http://bit.ly/3HIBsGb . מזכירה שיש מתנה שווה למקדימות .







פוסטים אחרונים

הצג הכול

コメント


bottom of page