top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

יומן מסע - יום 864- על קורונה וניקוי

יומן מסע בתוך יומן מסע


פרספקטיבה של זמן : יום 60 לתשובה חיובית לקורונה המשך לפוסט ראשון שסיפר על עשרה ימי מחלה , ופוסט שני שסיפר על היציאה ממנה .


כבר חזרת לעצמך לגמרי ? אני חושבת שכל מי שידע שהייתי חולה רוצה גם לדעת שזה נגמר. שאני בסדר. גם מסקרנות, גם מאהבה וגם כדי למקם אותי בסטטיסטיקה. אין לי אשליות, אני לא מספיק מיוחדת כדי לחמוק מהסטטיסטיקה. אז לא. לא חזרתי לעצמי לגמרי. רחוק משם.


בגדול - אני בעיקר פחות חכמה ויותר איטית. הייתי אדם די פיקח וחד מחשבה טרום קורונה. אהבתי מילים, שיחקתי בהן. אהבתי רעיונות, עפתי איתם. זכרתי שמות ומספרים. כלום. אין כלום. אפס זכרון לטווח קצר. אפס זכרון ליחסי חיברות. חברה הולכת מולי בשביל ואני לא זוכרת איך קוראים לה. כמה כסף להעביר בביט, הרגע כתבו לי. לא בטוחה אם אמרתי כבר את המשפט הזה. ושוב.


פרופיוספציה מכירים? נוגע בהתמצאות הגוף במרחב. אז כזה רק במושגים של התמצאות בחברה. במקרה או לא במקרה זה יומן מסע בתוך יומן מסע שעוסק הרבה בהתמצאות בחברה. נושא חיים מסתבר. כאן ובכלל. כאן ועכשיו.

ואם ניטלו ממני חלק גדול מהכלים שלי - מהירות תפיסה, חדות מחשבה, קלילות, יזמות, כוחות, איך אני אמורה לקרוא את השטח עכשיו בלעדיהם? איך אני אמורה להשתלב הלאה בחברה, להמציא את עצמי מחדש כעסק, להחזיק בית? הייתי מהירה, עכשיו אני איטית. הייתי חזקה, עכשיו אני חלשה. יחסית, הכל יחסית. מאמינה שכלפי חוץ נראה שהכל כבר רגיל. כלפי פנים אני מרגישה את ההבדל.


על הגוף אני עובדת באהבה והתמדה. מגלה להפתעתי שהחלק שהתאושש מהר יותר זה להעלות דופק, מאמץ, לב ריאה. החלק שקשה לו זה השרירים. כאילו משהו במבנה של השריר עוד לא התאושש. אני חלשה יותר בכוחות הפיזיים שלי ממה שהייתי. ועם זאת יש עוצמה. קשה לי להסביר. גם כי כאמור ניטלו ממני המילים, וגם כי זו תחושה כל כך מוזרה.

האיטיות מאתגרת אותי מאוד אבל היא גם מתנה שקיבלתי. לא רגילה לנוע בקצב הזה. מתוך האיטיות נולדת סבלנות. מתאפשרים קסמים בבית בתהליכים שהיינו בלופ עליהם חודשים ארוכים.


************


אני בסופם של עשרה ימי ניקוי גוף עם אומינה התחלתי אותם עם החלטה שאני בזרימה. בודקת מה מתאים לגוף המתוק והחזק שלי (הוא גם חלש וגם חזק. אני יודעת שזה מבלבל. אני חיה את זה) החלטתי להרגיש כל הזמן את הדופק. אקשיב לגוף ואם די לו, אז די. אני בעניין להיטיב. לא להלחיץ.


כמה ימים לתוך הניקוי אני פוגשת תמצית הומאופתית של תופעות שהזכירו לי תסמינים מתוך ימי המחלה . תמצית כי זה היה באמת בקטנה לעומת העוצמות המשתוללות של החולי. אבל זה הדליק לי נורה אדומה. שרירים כואבים, חוסר שקט, לילות נטולי שינה, כאבי ראש ועצמות. אני מכירה את זה. נבהלתי.


שאלתי בקבוצה שמלווה את הניקוי ונעניתי שזה תסמינים מוכרים של ניקוי ופינוי רעלים מהגוף. בכל זאת נגמלים פה מכמה דברים שהגוף שלי כל כך מכור אליהם. ולא מדובר רק בקפה ומאפה שקדים טרי. הנורה האדומה הפכה לירוקה.

תנועה של מחשבה החלה. רגע. אז אולי כל הקוביד הזה זה ניקוי אחד ארוך? שחרור מעודפים. אולי גם שם הגוף שלי( והדעת, והנפש) שיחררו והתנקו? מעניין. הולכת עם זה כבר כמה ימים.


באותה קבוצה אנשים משתפים על התרחבות הנפש בניקוי, על תהליכים של השלת המיותר, על מדיטציות ארוכות ואמבטיות מפנקות לאור נרות כחלק מתהליך הניקוי. ואני חצי מקנאה חצי תמהה. איך יש להם זמן לזה? בטח אין להם ילדים. בטח הן לא עובדות ואם כן הן לא עצמאיות שמתקשות להמציא את עצמן. בטח שיש להם ילדים, לחלקם לפחות . והם עובדים ועובדות. ועצמאים ועצמאיות. והם בוחרים ובוחרות. כמו שבחרתי לעשות את הניקוי. כמו שבחרתי לא להתחסן. כמו שבחרתי לשתף כאן את הפגישה שלי עם המחלה. מעניין.


עוברת יום ועוד יום. הניקוי הזה טוב לי כל כך. מדברת עם הגוף לבדוק אם זה לא טו מאצ'. לא. רוצה עוד. אפשר ללכת לספינינג? בטח. תעופות. רעב? לא ממש. שמח ? כן כן כן. מצד אחד חלשה מצד שני עוצמתית. כמו בקוביד. מעניין.


לעשות לטובתי. זה כל העניין בתוך שגרת חיים, ילדים ועסק כן. אז. לא דווקא אז. פשוט אז, כי זה מה יש. להצליח לטחון לי שייק ירוק פעמיים ביום. ועוד מרק וזהו. לא אוכלת יותר, ולא רעבה. להעמיד את הבלנדר על השיש קבוע. מקרר מלא בירוקים לצד פסטה של הילדים. אני אעשה מה שאני יכולה כדי להיטיב עימי. בלי מלחמה במציאות שאני חלק ממנה והיא חלק ממני. שוב נזכרת ב-יום ביומו. המשפט שהיה מורה הדרך שלי בחולי. ואיך דווקא בערב האחרון לניקוי העמוק כשאני לבד עם הילדים, לכאורה הכי עייפה ולא פנויה, דווקא אז התאפשרה לי אמבטיה עם נרות, ולכתוב את כל המילים האלו.




פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page