26.10.21
*אני לבד בעיר זרה * היה לי קיץ קשה. קשה מאוד. השילוב הנוראי של חום גיהינום, ילדים משועממים, חוסר מעש וסערות פילוג מכל עבר עשה בי שמות. אני חושבת שאפשר לקרוא לזה דכאון. בצעד קיצוני הכרזתי שאני נוסעת לבד. סגרתי סאבלט מהמם ביפו. תיכננתי לעבוד, לנוח, לעשות הרבה כלום ולהיות בשקט עם עצמי. ראשון בבוקר, אמורה לצאת ליפו, אני מרגישה קצת לא טוב. בדיקת קורונה במרפאה, התלבטות אם להמשיך בתוכניות או לא, ממשיכה. זורקת כמה דברים לתיק ויוצאת ליפו. מגיעה לממלכתי החדשה אחהצ. עושה סיבוב בים וחוזרת לשנת לילה. לאות וכאב מתפשטים בכל האיברים, ההמשך כנראה כבר די ברור. קמה בשני בבוקר אל הבשורה - חיובית.
* Covid is in the house * אני ביפו, המשפחה שלי בערבה. אני חיובית, הם שליליים (במציאות זה בדר'כ הפוך) מתלבטת אם לחזור הביתה או לא. יש מלא שיקולים לכאן ולכאן. נשארת. מתחילה מסע. אני וקורונה מצטופפות לנו ביפו. היא די הפכפכה ולא צפויה ומרגע לרגע מצטרפים עוד תסמינים. העצמות כואבות מבפנים החוצה. הראש מתפוצץ. הגוף חלש חלש. הלך הריח, לאט לאט גם הטעם הולך ובא. חום שמטפס ומטפס ולא מרפה. אני חולה. ממש חולה.
* החלמה פעילה * את המינוח הגאוני הגתה אהובתי Gila Ronel שהתמזל מזלי והייתה גם דולת הקורונה שלי. מהרגע הראשון הכתיבה לי פרוטוקול טיפול וליוותה אותי בכל צעד של המסע הזה. נכנסתי לעבודה. הייתי כולי בהתמסרות למחלה הזו ולמה שהיא מביאה, זה לא שבאמת הייתה לי ברירה אבל הרגשתי שיש שם גם רגעים של בחירה. עבדתי בלהיות חולה, ואח'כ עבדתי בלהחלים. הגוף השתעבד הזמן השתנה הדעת כמו נמסה לתוך הדבר הזה.
* רשת פעילה * אני לבד. הכי לבד הכי ארוך שהייתי אי פעם והימים עוברים. אבל סביבי נטווית רשת הדוקה של משפחה וחברים. אני מקבלת משלוחים של אוכל, פרחים ותרופות בלי הפסקה. לא מסוגלת באמת לתקשר את מצבי וחסרת סבלנות לשיחות סרק. אני צריכה לעזוב את הדירה ביפו ומחפשת בקדחתנות דירה אחרת כי לא בטוחה שאני יכולה לנהוג שלוש שעות הביתה. ברגע האחרון מתגלה דירה ריקה של חברה, היא בסיני איזה כיף לה. ואני מקבלת את מקום המפלט החדש שהוא גם הכלא שלי להמשך. עולה לקומה שנייה ומתמוטטת על הספה. מכאן כבר לא אזוז. הרשת סביבי פועמת ודואגת לי. יש רשת סביבי בתל אביב יש רשת של משפחה וחברות מכל הארץ ויש רשת של מחלימות קורונה שמאותתות לי כמה הכל נורמלי ולא נורמלי בעת ובעונה אחת. ולי אין כוחות לכתוב הודעות, משפטים הופכים למילים בודדות. בלי סימני פיסוק, בלי אימוג'י. הכל עובר למצב חסכון באנרגיה.
* תודעה פעילה * שעה נצמדת לשעה. בוקר הופך לערב. יום רודף יום. הזמן נזיל לגמרי ולא ברור איך עוברים הימים. נדרשים לי כל כוחות הנפש בשביל להמשיך להצמד לפרוטוקול הטיפולי ולקחת את כל הויטמינים. אני בולעת, ומקיאה. מוצאת את הדרך לשמור על שפיות יחסית בבהייה. יש כאן תקיפה של הכל גוף, נפש, דעת, רוח. הנשימה מתחילה לכאוב וזה מפחיד אותי. עושה תרגילי נשימה, שרה לעצמי שירים, מדברת עם עצמי כשאני צוללת למטה. אני מודעת לגמרי לעובדה שאני לבד. עד עכשיו זה היה בסדר, בודקת אם זה עדיין בסדר. החום הגבוה שמסרב לרדת והכאב בנשימה מאותתים לי על שינוי מצב. נצמדת כל הזמן למדחום ולתרגילי נשימה, הם העוגן שישמור עלי בפוקוס. מזיעה המון. ישנה ומתעוררת. ממשיכה לקחת את כל המרקחות וויטמינים. בודקת אם אני עדיין בסדר. נזכרת בפוסט של מאירה ברנע גולדברג על שמיכת כובד ומזמינה לי אחת לעצמות הכואבות שלי. גאוני. יחד עם בקבוק חם וכל הויטמינים אני מרגישה שהגוף והדעת עובדים, באופן פעיל, בהתמסרות מלאה ובהכרה חלקית , על החלמה.
* הלידה הכי ארוכה שלי * זוכרת את השלב הזה בלידות שלי . את השלב שהכל מרגיש כמו חושך ואולי לעולם לא יאיר האור. לעולם זה לא ייגמר. מזכירה לעצמי בתוך החושך שזה ייגמר בסוף. שאני בסדר. מזכירה לעצמי לנשום מדברת אל המוח החושב אל שאריות התאים העירניים מדברת אל הגוף שלי ומספרת לו כמה הוא נפלא וחזק ויכול. ממציאה משפטים שיוליכו אותי דרך החושך.
* האור * אחרי שבוע של רכבת הרים משוגעת החום מרפה. הנשימה מזדככת. העיניים נפקחות ליותר ויותר זמן. אני מצליחה לשבת במיטה. ואז עובר יום שלם שאני בסלון. ואז מגיע בוקר שבו אני מצליחה לעלות בסולם אל הגג ולגלות שהשמש זורחת. הלם. זוכרת גם את השלב הזה בלידות כמה התפלאתי לגלות שהעולם המשיך בלעדיי. זה לא גילוי קל לגלות שהעולם המשיך בלעדיי. הבידוד נגמר וקיבלתי הכרזה רישמית שמותר לי לצאת לעולם. אמאלה. ענת באה לקחת אותי לים ואני בהלם מכל האור והרעש. הגוף שלי חלש אבל אני חיה. יום למחרת, עשרה ימים אחרי שהגעתי, אני אוספת את כל הדברים שלי ונוסעת הביתה לערבה. מעולם לא נפרדתי מהילדים שלי לכל כך הרבה זמן. מעולם לא הייתי מחוץ לבית שלי כל כך הרבה זמן. לא הייתי כל כך הרבה זמן לבד. לא ברור לי איך הימים האלה עברו ומה היה בהם בעצם. הנסיעה עוברת עלי בהתרגשות, אני מוצפת. מחכה כל כך להגיע הביתה. מגיעה אל המשפחה המתוקה שלי שמחכה לי ועוטפת אותי בכל כך הרבה רוך ואהבה. הייתה ממש סצנה מסרט אמריקאי בה כולנו עמדנו בחוץ מחובקים.הסרט של החיים שלי. הגעתי הביתה. אני ממשיכה לנוח ולקחת יום ביומו. כל יום מתחזקת עוד קצת.
* ומה עכשיו? * עשיתי סיבוב עם אופניים ואז שטפה אותי הידיעה שהכל יהיה בסדר. גם אם ייקח עוד זמן, גם אם אני לא מאה אחוז- אני בדרך. מהרגע שצללתי פנימה זכרתי שמעבר לכל החושך הזה מחכה לי סתיו. מחכה לי טיול. מחכות לי מטיילות. זה החזיק לי תקווה ופחד בעת ובעונה אחת. באיזה מצב אגיע אליו? לא יודעת. עכשיו אני יודעת שאני בסדר ויש טיול שיוצא בדיוק עוד שבועיים ואין דבר שאני יותר מחכה לו בעולם הזה.
ניצחתי.
Comments