5.9.19
אני? אני נערת מדבר אני. את מי שאני היום התחלתי לקלוף במדבר. לגלות מתוך תל תחפושות.
נסעתי אתמול לפגישת "עסקים" במצפה. מצפה רמון כמובן ( אם שאלתם איזה מצפה כנראה לא חייתם מעולם בסביבה. יש גם מצפה שלם אבל זה מדבר אחר, עולם אחר ) פגשתי שם בפגישה את מי שהסתברה כאחות לכל כך הרבה דברים והיה לי יום מעורר מחשבה ורגש .
חזרה לנסיעה. יצאתי מהערבה בפניה ימינה בכושי. בעודי נעה מערבה , חוצה את נחל פארן, מתפתלת בואך מכתש רמון ובעליה אל מגדל המים המזדקר של מצפה התיישבו לי דמעות בעיניים. דמעות של חזרה בזמן, אולי אפילו חזרה הביתה.
הבית שלי במדבר התחיל לקום בגיל 18, עת הצלחתי סוף סוף להמלט מהבית (הי אבא ואמא) אל שנת שירות בניצנה. איזה גילוי! ערימת נערים ונערות מקיימים חיים של גדולים בקומונות. מדריכים ילדים שלא קטנים מהם בהרבה לאהבת המדבר.
שם למדתי את הא-ב של מדריכי טיולים ששימש אותי גם שנים אחר כך: "נכון - לא נכון, קשקש בביטחון". שם למדתי להניח את כללי הציניות ששמרו עלי בהתבגרות. גיליתי את הקיבוצניקים, את הז'וטונים לכביסה, את חדר האוכל ואהבת נעורים עזה. ואת המדבר. על כל נחל יבש, צמח תה, שיטה דוקרת ועקבות בחול. זו הייתה שנה שמסמנת במפת חיי את הדרך בה פניתי לעבר עתיד כזה ולא אחר.
מניצנה עברתי לחיות בעזוז. עוד יותר חור. ממש על כביש הגבול המערבי. מדבר פרוע, נטול חוקים. שם הדרכתי טיולי אתונות. כן, כן. קמתי בזריחה, עליתי על הטרקטורון להאכיל את האתונות ולראות מה התרחש בלילה. בניתי עם החבר'ה סוכות צל בנחל שלדעתי קיימות עד היום ורדפתי אחרי שברירי קליטה כדי לדבר עם אהבת הנעורים שבצבא.
ואז התגייסתי. סמכתי (לא אופייני ולא הוכיח את עצמו) על הצבא שידע מה לעשות עם הכישרונות שלי. טעות. טעות חמורה. עברתי לא מעט גילגולים והצבא לא זכור לי כתקופה מיטיבה, אך למזלי גם לא טראומטית כפי שהיא יכולה להיות. בלה בלה בלה טיול של שנה בטרמפים בדרום אמריקה והנה אני שוב במדבר.
מצפה. אהבת חיי. נערה פרועה-ספק אשה דוהרת על אופנוע שטח ודלוקה על החיים. הדרכתי מכל הבא ליד. עמותת אתגרים, טיולי ג'יפים, סנפלינג. לראשונה הרגשתי שהגעתי הביתה. שנים של חיים עם ניצוץ בלתי פוסק. בגיל 22 או 24, עם עזות מצח שאפשרית רק בגיל הזה, צעדתי למשרד של ראש המועצה והסברתי לו למה כדאי למצפה לשלוח אותי כנציגה למסע מלכת המדבר ( גיליתי שהמסע הוא לאפריקה וכל כך רציתי לראות אותה ולא היה לי סיכוי לממן את זה ) זה עבד. טסתי להשתתף במסע ובדרך חזרה כבר התיישבתי ליד המארגנים ובאותה עזות מצח הסברתי להם למה הם חייבים אותי כמדריכה בחברה שלהם. גם זה עבד (אלוהים תן לי קצת מזה גם היום. קצת. האמונה הזו שאני יכולה הכל ואין מי שיכול לעצור אותי. אני רואה כמה החיים עייפו אותי וחייבת קצת מזה. תודה) והתחלתי להדריך טיולי ג'יפים בחו"ל וכמה מסעות מלכת המדבר של החברה הגיאוגרפית.
ותמיד הייתה לי מצפה. במשך כל כך הרבה שנים היא הייתה הקרקע ממנה יצאתי ואליה חזרתי. פגשתי אנשים, רעיונות ואהבות. היה לי בית מושלם- דירת חדר קטנטונת עם מרפסת ענקית אל המדבר- וכל החברים ידעו איפה המפתח. יום אחד עדו בא לבקר ונשאר. טסנו, חזרנו. היינו, נפרדנו. עד שהרגשתי שדי, ועזבתי למרכז.
שם התחיל פרק חדש, המסעיר והמשמים מכולם. בניית משפחה, עסק, חיים. עשור שלם שפניתי בו תפנית גדולה מאוד ממי שהייתי ( המעבר מהמדבר למרכז, מהעיסוקים "הגבריים" ל "נשיים", מאמוזנה לאשת איש ומשפחה) ובניתי בי חלקים חלקים.
עד היום, וכנראה לנצח, עוד מנסה לעשות שלום בין החלקים.
ואחרי יותר מעשור, בחרנו שוב לעמוד בצומת ולפנות בה דרומה. התיישבתי במקום חדש לי כל כך ( לעין בלתי מיומנת המדבר אולי נראה זהה בערבה, במצפה, בים המלח. אך למכורים זה תהומות של הבדלים) ואני, שבכלל רציתי צפונה, מסתובבת סביבי ונזכרת שהיה לי כאן בית. שמצאתי כאן משהו שאין לו מילים, ואולי אמצא שוב.
תמונה ששלח לי לא מזמן חבר יקר מהעבר, ממצפה . נערה ספק אשה, מחזיקה את התינוק שלו, שמתגייס עכשיו.
Comments