top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

אשה מדבר- הטרילוגיה

הטרילוגיה.

כמו לכל סיפור עמוק וטוב גם פה שלושה חלקים- התחלה אמצע וסוף. אני מקווה שהם יכתבו את עצמם כי לא הבנתי איך אפשר בכלל למצוא מילים לכל מה שהיה לנו.


חלק ראשון- התחלה

אז נתחיל.

המציאות כפתה עלי תחילת עונה בסופה. החודשים היפים ביותר של המדבר קרסו תחת כובד המלחמה ולהזמין אנשים לטייל במדבר פשוט לא היה רשום במציאות. העולם שלנו השתנה ללא הכר ואני הייתי במדים. כשפשטתי אותם לאחר חצי שנה בדיוק לא ידעתי איך למשוך את עצמי מהבור. הלב קפא, הגוף הגיב בהישרדות. הכל חשוך ונורא.


בנקודה קטנה במוח הבהב אור עקשן. 'יש לי סיכוי להינצל' הוא אמר. 'יש לך משאבים' הוא המשיך. 'את לא לבד. תזמיני' הוא הפציר. שאלתי גם את הלב אם הוא יכול, אם הוא זקוק, אם הוא מוכן להרגיש שוב. כן. מוכן. תחלמי ותזמיני.


חלמתי והזמנתי. נשים שכואב להן גם. נשים שנגמר להן האוויר גם. נשים שהתהפך עולמן גם.

אין הרבה זמן והמלאכה מרובה. בואו. אנחנו חייבות לתקן.


נפגשנו באגם ירוחם, מים רבים באמצע המדבר. אחת אחת מגיעות, כל אחת והשק על גבה.

התיישבנו במעגל כדי להכיר, לפגוש עיניים. הזמנתי כל אחת לומר כמה מילים על עצמה אם היא רוצה.

זה הכלל היחיד ליומיים האלה- בבקשה תעשי מה שאת רוצה, כמה שאת רוצה ואיך שאת רוצה.

"כולם תמיד אומרים לי שאני דומה לאחינועם ניני" היא אמרה,

וכולן פרצו בצחוק פרוע.

כבר אז ושם, עוד לפני שמכירות, התחלנו לצחוק צחוק מתוק ולדמוע דמעות מלוחות.


היה חם. חם לוהט. אנחנו נפרדות מאגם ירוחם, נכנסות למכוניות, גולשות את המכתש הגדול, מנופפות למסלול של מחר ומגיעות אל האוהל הנודד של נאסר. הוא מנסה לשכנע אותנו לנוח קצת אבל אנחנו רק רוצות מים.

מהר זורקות תיק על הגב ומתחילות ללכת. בודקת שכולן בסדר כשהן עוברות על פני.

"את" סברינה נופפה עלי באצבע ואמרה לי כשהיא עוברת אותי "את בחורה אמיצה ענבל הרפז"

לא הבנתי אם זו אצבע שמנופפת נו נו נו או או אצבע שמרימה מחמאה. נראה לי גם וגם.


השמש כל כך חזקה שצריך לצמצם עיניים ולהשפיל מבט.

בענווה אנחנו הולכות.

צעד ועוד צעד. המרחק קצר ממש אך נדמה כבלתי אפשרי.


כמו הלכנו 40 שנה במדבר, מהנקודה בה הוקם למעננו אוהל מועד ועד המים הזכים שחיכו לנו.

כמו מסע כומתה.

כמו חניכה שמאנית.

חוצות את המדבר עד המים.

מגיעות ללא מילים ופושטות מאיתנו שכבות.


מהבוקר אני מתפללת על המים האלה. שיהיו לנו טובים, שתהיה לנו חלקת אלוהים קטנה משלנו בלי הרבה אנשים, שיהיה לנו מקום רחב ידיים ומוצל לנוח בו. וכך קורה.


עדר נשים נכנס אל המים. כולנו סמוקות ומבקשות גאולה.

אפשר היה ממש לשמוע את שריקת ה-טססססססס- כשכולנו יחד טבלנו

ולא יצאנו במשך שלוש שעות.


היה לנו חוף חולי ומוצל, מים מבורכים מנביעה שזורמת תמיד, ומקום להניח בו את עצמנו.

והיינו כל הזמן כמעט לבדנו, שזה בכלל ניסי ניסים שאין לתאר.

מה עוד אפשר לבקש ביום חם בלב מדבר?

אה ברור, היה גם יין קר. בקבוק שני. את הראשון פתחנו באגם ירוחם.

וחטיפי אנרגיה מושלמים. ואת הלבבות הפועמים של כולנו.


כמו ילדות טבלנו ויצאנו, צללנו ונשכבנו על חוף מבטחים. המון שיחות קטנות והמון שקט.

שלוש שעות של תום ואושר.

כשהרגשנו בשלות לפרידה עלינו מהמים, עדר נשים יפות ומצוננות דיינו, חזרנו אל השביל, אל השמש ואל האוהל.

לארוחת ערב מדהימה שנאסר והצוות שלו הכינו, ליום הולדת לאחינועם, לערב עמוק וכואב ומשמח, ולמיליון כוכבים שזרחו עלינו.


לילה טוב אהובות

מחר השכמה ב 4 לפנות בוקר.


חלק שני- אמצע


4 לפנות בוקר, המדבר עוד חשוך ויחסית לעצמו בעת הזו- צונן.

דיברנו בלילה המון על הכאב שבתקופה הזו. כאבנו יחד את איפה אנחנו היינו ונמצאות, את הכאוס שזה חולל בחיים האישיים של כל אחת. שוב ושוב דיברנו על הזכות והחובה לבחור, ועל אחריות אישית.

לפני שנפרדנו לישון סיפרתי על המסלול שלנו למחר- הזריחה על ההר. על הזכות הגדולה להיות עדות לרגע בו השמש בוקעת והעולם ממתין לתפילות. הזמנתי בחירה ואחריות אישית- מי שרוצה לעלות על ההר מוזמנת. יוצאות ברבע לחמש. וכך היה. בעדינות, עם פלייליסט זריחות מושלם שהתנגן לו חרישי, התעוררו נימפות המים של אתמול והפכו לאיילות קלות רגל בחושך שלפני האור.


5 בבוקר ואנחנו מתחילות לטפס. יש שקט בקרבנו.

כל אחת ומחשבותיה, כל אחת וצעדיה.

שקט שאינו מאיים או מכביד או בודד. כל כך הפוך מכך.

שקט של כבוד לרגע הזה.

שקט המזכיר לאשה כוחותיה.

שקט של כמיהה. רק הצעדים והנשימות נשמעים בעוד השביל מושך מעלה מעלה. החושך לאט-לאט-מהר-מהר מפנה בהכנעה מקום לאור.

אנחנו צועדות על מצלעות המכתש הגדול ותיכף הוא יתגלה תחתינו במלוא הפאר שלו.

הגענו לתצפית הראשונה והמכתש נפרש תחתינו

כולן מסדירות נשימה ומתמתחות

מתיישבות לתת למבט זמן לשוטט על פני כל היופי הזה. מצלמות ומתרגשות שאנחנו כאן. יחד.

אני מסמנת להן עם העיניים למעלה- השביל ממשיך, לא חייבות.

המסלול שלנו ממשיך מהנקודה הזו שבה אנחנו עומדות, ויש כאן תצפית מופלאה לזריחה ומקום להניח בו בנינוחות את הגוף.

מי שרוצה לעלות עוד- יש עוד.

רוצות? רוצות.

עולות עם השביל הצר. גם כשנדמה שהוא הסתיים- הוא ממשיך. גם כשנדמה שאין איפה לעבור- יש.

עוד ועוד ועוד למעלה.


קווי המדבר מתגלים בבהירות, יש כבר יותר אור מחושך, זריחה עוד מחכה לנו למעלה.

הרגעים האלו שהעולם מתעורר עוטפים אותנו, מבטיחים הבטחות.

ובדיוק כשכל הרגליים שבחרו לעלות עוד בשביל הגיעו לפסגה השמש בקעה פתאום מקו הרקיע.

כמה זה חזק לנכוח ברגע הזה.

אפילו שזה רגע שחוזר על עצמו מאות מיליוני שנים, תמיד יש בי ספק. אולי הפעם היא לא תבוא?

והנה היא באה. לא לכבודנו, לא עבורנו, אפילו שזה ממש מרגיש ככה.

היא באה כי היא באה. ככה פשוט. וגם אם עוד כמה שעות היא תהיה כל כך חזקה שנרצה לברוח, עכשיו היא נס.

עכשיו היא כוח חיים שאין בלתו, דווקא באגביות הזו שבה היא עולה במלכותיות כל בוקר מחדש.


עדר איילות קלות רגליים נמתחות בראש ההר. הרגע הזה כל כך גדול ועם זאת כל כך פשוט.

בעוד זו מחללת, זו נחה. בעוד זו צוחקת, זו בוכה. אנחנו גם כל אחת לשמחותיה כאביה ותפילותיה וגם כל כך יחד שאין די לו.


יורדות בשביל ומתיישבות בצל גבוה. כל המכתש פרוש לרגלינו.

עדר גמלים דוהר לו למטה ואנחנו מספרות סיפורים ושרות שירים.

כמה הוד והדר ויופי. הלב עולה על גדותיו ומזכיר את היכולת להחלים.


השמש, שהייתה לפני רגע רכה, מתחזקת

ואנחנו מבינות שהגיע הזמן לרדת.

השביל חכם ומושך אותנו למטה

אנחנו חכמות ומתמסרות לו.

יש מדיטציה עמוקה בלתת לרגליים פשוט להניח את עצמן בתוואי של השביל.

ומתוך כך- הרפיה עמוקה, תפילות זריחה, נחת, יופי, שירים ובקשה לריפוי- השביל לוקח אותנו אל סאלימה ואל מלאכת היד והלב.


ברוכה הנמצאת, ברוכות הבאות.

נמשיך בחלק הבא.




פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page