הייתי נחושה בדעתי לנוע. הסגרים האלה התחילו להתעסק לי עם המוח. לקח לי זמן להבין שקפאתי. שאני ב freeze. שאיפשהו בתוכי האמנתי שבאמת אסור לי לזוז. זה מזכיר יותר מידי חלקים של פוסט טראומה ושל פגיעה. הרי הקפיאה באה לשמור עלי. מנגנון קדום שנועד לצמצם נוכחות עד שהסכנה תחלוף: אם הטרף יקפא, אולי הטורף יחלוף לידו בלי לשים לב.
קפאתי. אך במקום שהסכנה תחלוף היא העמיקה, ושלחה שורשים לנשמה שלי. משהו בתוכי אבד.
שמה בצד רגע את העשייה שנפגעה, את הפרנסה שנפגעה, את הקושי והשחיקה מלנסות לעבוד מהבית ולהיות עם ילדים קטנים 24/7, כן - גם בבית. כל זה יחד קשה נורא, ועדיין שמה בצד. מדברת על הבפנוכו. על הקפיאה.
ולכן הייתי נחושה בדעתי לנוע.
Comentários