top of page
תמונת הסופר/תענבל הרפז

לחיות את החיים במלואם

אני רוצה לספר מה זה המילואים שלי.

לא רק בגלל שזה מסקרן ושואלים- אם כי זה יחסוך לי להסביר שוב ושוב ולברור מילים- אלא בעיקר כי חשוב שתדעו שקיים דבר כזה.


לפני כחודשיים גויסו בצו 8 אנשי איתור של יחידות החילוץ לטובת משימה מורכבת:

לחקור לעומק, לתשאל ולתעד, את הצד האזרחי של אירועי ה 7/10 ביישובי העוטף.

הצד הצבאי נחקר כבר חודשים ארוכים ע״י הצבא עצמו.

הצד האזרחי, כלומר כל מה שקרה מהשעה 6:29 בבוקר ועד הכוח הצבאי הראשון שנכנס לכל ישוב,

לא תושאל ונחקר ותועד בצורה מסודרת ומעמיקה , כדי שייכנס לדפי ההיסטוריה כפי שראוי לו.

לשם כך גויסנו.


זה אומר שאנחנו עוסקים יום יום במלאכת תחקיר של משהו שקרה לפני יותר משנה,

באזור גאוגרפי ואנושי שעודו פצוע ומדמם,

עם אנשים שעברו תופת.

חלקם לא שרדו, וחלקם עדיין חיים את זה.


לתוך המורכבות והרגישות הזו אנחנו נכנסים.

בונים אמון איפה שמובן לי לגמרי למה אין.

שואלים בעדינות. מצליבים נתונים. מתשאלים אנשים, שומעים עדויות, עושים סיורים, רואים סרטונים.


אנחנו חשופים להמון חומרים, קשים ומייסרים, וכל הזמן שואפים להגיע לעוד נתונים, עוד תשובות, עוד שאלות.

לא להניח הנחות. לא להסיק מסקנות. לשאול. להטיל ספק.

לראות את התמונה מהמון זוויות, גם כאלה שאולי נראות שוליות.


עבודת נמלים איטית וקשוחה. זה מה שהצוותים שלנו עושים.

חתירה לאמת. לעובדות.

המסירות והרצינות מעלים דמעות לא פעם.

גם הסיפורים

גם לצעוד בשבילים

גם לשמוע

ולהקשיב ולראות

ולדמיין

וכל זה

כדי לדעת באמת ולא להסיט מבט

כדי להביא צדק. ועדות.

לפעמים גם לתקן עוולות או למלא חורים של זמנים וידע.

כדי ליצור מפה שאולי תסייע להתמודדות עם האובדן ומציאת שלווה. הלוואי.


בפן האישי - כי אתם קוראים אותי ולא דף הסברה- אני מרגישה זכות אדירים

להיות חלק מצוות שעוסק במשהו שהוא לא פחות מחסד.

להכניס כל קול אנושי שראוי שיישמע אל דפי ההיסטוריה כחלק מתחקיר צבאי שיוגש לדרגות הגבוהות ביותר בצבא, לישובים עצמם, לרשויות ולגופים הרלבנטיים.

חסד גדול. זכות גדולה. אתגר גדול.



והתמונה מה קשורה

כאילו הכי לא

אבל בעצם הכי כן.

היא מהרגעים שלי לפרוק ולהיטען. צלם מחונן בשם GAL HARO תפס את הרגע הזה ששמתי לב

רוקדת על רחבת חול שמחה ב BALANCE FESTIVAL

בתוך שבט טראנס שידע כאב ושכול כל כך עמוקים ושב לזרוח ולרקוד.

כמה זה חזק החיים האלה.


רוקדת יחפה

לבד

עטופה בשבט

עצומת עיניים

מתפללת

מתמסרת

פורקת מתפרקת בונה ונבנית


התמונה הזו היא עדות לברית שכרתתי עם עצמי.

לחיות את החיים במלואם.

אני לא מרשה לי אחרת. על הכאב

על העונג

היופי

הסבל

הייסורים


דרך כל השערים

נעבור

אעבור

ונשרוד

ואשרוד


בקרוב

המשימה תושלם והמילואים ייגמרו.

אשתחרר חזרה אל חיי

לא יודעת איך זה ירגיש

לשוב אל השבילים, אל המדבר, אל העסק המתוק שלי יש אי שם- אירוח וטיולי מדבר

שלא קיבל חמצן יותר מידי זמן.

זה יהיה אחר. בטוח. כי אני אחרת.


יודעת שבכל התקופה הארוכה הזו

המדבר הוא זה ששומר על שפיות דעתי

אליו אני צורחת כשאי אפשר כבר

בנקיקים שלו בוכה עד שנרגעת

בפסגות שלו מחכות לי זריחות ושקיעות.

אני יודעת בוודאות שאין שום דבר אחר

טוב יותר

או נכון יותר.

אז פשוט כשאזמין- בואו.


לחיות את החיים במלואם.

זה מה שנותר לנו.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אשה מדבר- הטרילוגיה

הטרילוגיה. כמו לכל סיפור עמוק וטוב גם פה שלושה חלקים- התחלה אמצע וסוף. אני מקווה שהם יכתבו את עצמם כי לא הבנתי איך אפשר בכלל למצוא מילים...

Comments


bottom of page