top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

טיול משפחתי ראשון אחרי קורונוש

היום המשפחה שלי הסכימה לבוא איתי לטיול. זה לא משהו שקורה בקלות כלל וכלל, אל תאמינו לתמונות המחייכות. אבל הפעם ביקשתי ממש ממש יפה, ופניתי אל הלב שלהם.

אני חייבת טיול הכנה, הסברתי. עוד שבוע וחצי אני מוציאה טיול ובאמת לא יודעת אם הגוף שלי מוכן לזוז, וכמה. חייבת לבדוק אם חזרו אליי קצת מכוחותיי. ואולי בכלל אצטרך שיגררו אותי בעלייה אז הם חייבים לבוא, זה עניין של פיקוח נפש. ויש עוגיות צ'וקלד צ'יפס.

משהו מכל זה עבד והם הסכימו. כולם! זה בטח עוד איזה זמן חסד של הקורונה ואיחוד המשפחות המרגש, הלוואי וזה יחזיק מעמד עוד איזו תקופה. כי סה"כ הם אחלה שותפים לטיול.

טוב נו חוץ מההתארגנות לפני: זה לא מוצא את הנעליים, זה כבר מחכה באוטו עצבני , וזה מנסה לקחת משחק קופסא ענק בתוך תרמיל קטן למסלול הליכה.. בול מה שצריך. לו רק היה אפשר לדלג על השלב הזה בכלל היה מושלם.

להוציא את כל החבורה הזו מהבית, לארגן תרמילים עם אוכל וכובע ומים, להתיישב באוטו (החלק הכי קשוח) ולהגיע למסלול - פפפפפפפ קריעת ים סוף.

אם הילדים שלי היו הולכים מסלולים בקצב של הקיטורים שלהם היינו כבר באמצע שביל ישראל.

אבל אחרי ששרדנו את זה הגיע הכיף. אין מה לעשות - מתחת לכל הקיטורים מסתתרים ילדי מדבר מבסוטים שעפים על השטח. תנו להם ג'יפ אדום ונחל מהמם לרוץ בו ושריון ההתנגדות יורד (זמנית) .


מסקנות:

1. הגוף שלי חזק כפרה עליו. פחות משבוע אחרי שהמאמץ המקסימלי שיכולתי לחלום עליו היה לעבור מהספה למיטה, הלכתי בשטח, לאט לאט, 6 ק"מ.

2. הילדים שלי דעתניים בטירוף. לא יודעת מאיפה זה בא להם.

3. הסתיו הגיע. יפי היי! תמונות חצבים במדבר להוכחה.

4. זה באמת קורה. הכל. זה לא חלום. הקורונה, הבידוד, החולשה, ההזייה מאחוריי. ולפניי עונת טיולים ומדבר שלובש סתיו. ועליות שאני מצליחה לעשות. אני בהודיה עצומה על כל הדבר הלא ייאמן הזה .

5. עוד שבוע וחצי אפגוש חבורת נשים שאני עוד לא מכירה אבל הלב שלי כבר דופק לקראתן . מחכה לנו מסלול כל כך יפה עם חצבים, וסלעים, ורוח מדבר. ובלילה נשב תחת הכוכבים ליד המדורה וסתם נצחק ונהיה ביחד. זה לא ייאמן. לדמיין את זה בא מרגיש לי כמו חלום.





פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page