קורונה איז א ביטצ'
*הקדמה 1: קיבלתי המון תגובות והודעות ושאלות בפרטי. תודה על האהבה והדאגה ואיחולי הבריאות. תודה גם על השאלות. הפוסט הזה עונה לחלק מהן ויוצא ארוך מאוד. נועד למי שחולה, תומך במישהו שחולה, או סתם סקרן לקרוא עוד על קורונה.
*הקדמה 2: לפני שנה בערך פתחתי קבוצת ווטסאפ בשם הגאוני 'צעד אחד קדימה'. מידי פעם אני כותבת בה רעיונות כלכליים שעובדים לי. לא כמומחית, או טייקון נדל"ן (הלוואי) אלא כמי שעושה-טועה-נופלת-מנסה ושמחה לספר על מה שעבד למקרה שמישהי תרצה להעזר בזה.
מאז שסיפרתי על עשרת ימי הקורונה שלי הרגשתי איך בין רגע, יחד עם הטייטל הנחשק של מחלימה, הפכתי גם למי שהיא 'צעד אחד קדימה' בצוות ההסברה של המחלה הזו. קיבלתי המון שאלות והרגשתי איך אני נעה בין הרצון להרגיע, לצורך לספר על מחלה משוגעת והפכפכה שכזו .
• הקדמה 3: אז אני עונה כאן, חשוף ומרוכז. יהיו תיאורים גרפיים ואינטימיים, וחשיפה גדולה שמפחידה אותי , אפילו בשבילי שבאמת משתפת הרבה. אז למה לי? קודם כל כי הפוסט הזה מנקר לי במוח כבר כמה ימים ומבקש לצאת. זה מעייף אותי פיזית ונפשית אבל כאילו אין ברירה. מעבר לזה אני כותבת כי זה מרגיש שאנשים באמת רוצים לדעת. הרגשתי בעצמי כמה מידע אמיתי מתוך ובתוך החולי היה משמעותי לי. חיפשתי אנשים שחלו כדי שייתנו לי יד בדבר הזה, ויספרו לי, ויענו לי, והם עשו את זה באהבה ובחסד. אני מציעה את עזרתי לכל מי שנמצא/ת בתוך המסע קורונה הזה ורוצה יד. אני כותבת כעוד אחת שחלתה בקורונה, ועכשיו מתאוששת, לא כמומחית לשום דבר.
*****
אחרי כל ההקדמות, תשובות לשאלות:
איך זה מרגיש ? מחלה ניבזית זאתי. היא תוקפת ולופתת ונושכת במקום החלש. אצלי זה התחיל באגן. זו החוליה החלשה שלי כבר כמה שנים, כולל סימפיזיוליזיס(נקע באגן) בהריון. כאבי תופת שקיוויתי שלא ארגיש שוב לעולם. ואז באה קורונה והתיישבה לי באגן. לפתה ונשכה. לפתה ולא שיחררה. חברה טובה שלי עם עבר של אסטמה וקשיי נשימה. אותה הקורונה לפתה בדרכי הנשימה עד שהיא התפללה והתחננה לרק עוד נשימה אחת ודי . חברה אחרת שלי סובלת מחרדות. הקורונה התיישבה על זה ושיחקה לה במוח עד שכמעט השתגעה. עוד חבר הפסיק לעשן ולא יכול לסבול ריח של סיגריות. מה עשתה הביצ'? במקום לקחת לו את חוש הריח הוא נשאר עם ריח סיגריות ועשן בתוך האף חודש. כולנו חלינו בחודשים האחרונים, כולנו חווינו שהמחלה הזו היא , איך לומר את זה יפה, ביטצ'. קל זה לא. אשפוז אקמו וכותרות בעיתון זה גם לא. שניים מתוכנו מחוסנים, שניים לא.
איזה תסמינים חווית? כאבים בעצמות ובשרירים. זה התחיל באגן. העצמות פשוט כאבו מאוד מאוד. זה התפשט לכל הגוף יחד עם חולשה כזו מוזרה. השינה נדדה לי. לרוב אני נרדמת מוקדם, עם הילדים או לפניהם, ופתאום הייתי ערה עד 12 בלילה לפחות, מתהפכת כואבת ועייפה במיטה. בחילה כאב ראש מטורף הקאתי, שילשלתי חום גבוה שלא יורד הזעות לילה הזויות רגישות לאור ורעש טשטושי ראייה. האותיות נמרחות ואי אפשר לקרוא. האצות דופק. פתאום הלב מחיש פעימות ואז נרגע. חוסר תאבון או רעב. אכלתי רק כמה דברים שהגוף הסכים להכניס- מיץ תפוזים, קרקר עם דבש ומנגו טרי. חוסר קריטי באנרגית חיים ותנועה בגוף. אחותי המתוקה שלחה לי חוטי מקרמה. לקח לי שלוש שעות לעשות חמישה קשרים ואחרי זה כל הגוף כאב. בונוס:, ווסת פלוס תולעים. אין מה לומר, שיחקתי אותה. הווסת הגיעה די במועד אבל הפתיעה בעוצמתה. דיממתי המון, לא כמו שאני רגילה. יותר כמו אחרי לידה. היה יום אחד שבו הקאתי, דיממתי ושילשלתי. זה איום כמו שזה נשמע. בערך ביום החמישי התווסף כאב בנשימה. לא היה לי קושי או מצוקה לאוויר אלא כאב בסוף שאיפת האוויר. חששתי שזה ישטח לי את הנשימה ועשיתי תרגילים שלא תתקצר. זה בפיזי.
בקוגניטיבי- נירולוגי יש אפס יכולת להחזיק ריכוז או להשלים מחשבה. במשך עשרה ימים לא קראתי ספר (קוראת המון בשגרה ) ולא ראיתי סרט. הצלחתי מידי פעם פרק בסדרה מצחיקה או עמוד במוסף הארץ. המילים הצטמצמו, המשפטים הפכו קצרים. זה נשמע מצחיק אבל נעלמו השימוש באימוג'י וסימני פיסוק. הגעתי למינימום תקשורת עם מינימום אנשים. בריגשי נפשי קשה לי להסביר. זו הייתה רכבת הרים מוזרה שדרשה כניעה מוחלטת. לרגעים הרגשתי שאני מנצחת במשחק הזה ותיכף אשלוף ג'וקר (תעודת מחלימה. גם כן ג'וקר), ולרגעים כאילו סמיטריילר נוסע עלי הלוך חזור, הלוך חזור, הלוך חזור.
מה עזר לך? • לומר לעצמי כל הזמן - יום ביומו. עכשיו זה המצב. ובכלל לדבר לעצמי. לומר לגוף שלי כמה הוא חזק ויכול ומבריא. לומר לנפש שלי שהיא לא לבד. לדבר לעצמי ברמת ההוראות - תנשמי, תקומי, את לא מתעלפת. • לרשום לעצמי מה אני מרגישה. הכי בטכני. רשמתי לעצמי איזה יום היום, איזה יום זה במחלה ומה מצב התסמינים. זה גם נתן לי מעקב וגם היה מין עוגן כזה. • קוקטייל ויטמינים של ויטמין סי, קוורצנטין, ויטמין די, ואבץ. • שמן מור ולבונה, בבליעה ובמריחה. • האיש שלי שהחזיק את הבית והילדים בלעדיי בצורה הכי טובה שאפשר, כולל זה שהכנסתי אותם לבידוד, ושיחרר אותי להתמסר לחולי. • להתחבר באיזה שהיא צורה לטבע. כששכבתי בשמש או הבטתי בים זה הרגיש כמו מטען מבטן האדמה. אחרי כמה ימים שלא יכולתי לזוז גררתי את עצמי במעלה הסולם אל הגג. התחושה של הרוח על הלחי, של השמש בעיניים, של הים באופק היא.... בלתי תיאמן. • לשיר. הכנתי בספוטיפיי פלייליסט שקראתי לו לנשום ושרתי איתו. • האחים שלי שקיבלו ממני כל יום סרטוני דיווח (שאני לא מעיזה לראות) ותמכו בי מירושלים, תל אביב, כפר וורדים, וכרתים. • בקבוק חם באגן • תנועות מעגליות של האגן על שש ממש כמו בלידה. • שמיכת כובד שנחה על האיברים הכואבים • רשת חברות ששמרה עלי מכל הארץ ושלחה לי הודעות ודברים מנחמים ואוכל שלא אכלתי. • חברות חולות ומחלימות קורונה שהיו יחסית אליי 'צעד אחד קדימה' במסע הזה ונתנו לי יד. שאלתי אותן שאלות והן הבינו בדיוק על מה אני מדברת וענו לי מתוך ההבנה הזו . כל יום, כל פעם, שהן שאלו אותי מה שלומי, ידעתי שהן מבינות. שהן איתי שם מחזיקות לי חוט של אור, של יכולת החלמה בתוך החולי. אני מציעה את עצמי לכל מי שבחולי וזקוק לזה.
את יודעת ממי נדבקת? לא. וזה גם לא באמת משנה בעיניי. יש הרגשה באוויר של גירוש שדים וחיפוש אשמים. אני לא שם. אם כל העולם מדבר על מחלה כל כך מדבקת, מן הסתם יש סיכוי שאפגוש בה.
הדבקת מישהו? לא. אפילו לא האיש שישן איתי, אפילו לא הילדון שישן עלי. בגלל שאני חיה בקהילה קטנה ובחרתי לא להתחסן, ובגלל שאני מכבדת את מי שחי סביבי ואת הבחירות שלו, עשיתי בדיקות באופן רציף והקפדתי לקחת אחריות על עצמי ועל הסובבים אותי. מרגע שחשדתי שאולי אני חולה, ולמרות שתי בדיקות ביתיות שליליות (!!), הכנסתי את עצמי לבידוד וכך לא הכנסתי אף אחד אחר ללופ מלבד המשפחה שלי ולא חשפתי אנשים למחלה.
את מצטערת שלא התחסנת? לא. אני כן מצטערת לפעמים (באופן כללי בחיים) שאני לא יותר זורמת ופחות בוחנת. אבל זה חזק ממני. זכות הבחירה, הטלת ספק, שאילת שאלות וחופש המחשבה הם מרכיבים מהותיים בחיים שאני חיה, ותאמינו לי זה עושה את החיים הרבה יותר מסובכים. נסו לגדל ילדים כאלה, זה בכלל מסובך. חשוב שנדע גם בראש וגם בלב מחוסנים ולא מחוסנים נדבקים ומדביקים. מחוסנים ולא מחוסנים חולים וכואבים.
רזית מלא? לא. רזיתי שני קילו וכבר עליתי אותם עם התיאבון שחזר. רזיתי מלא לפני הקורונה, אבל זה בזכותי ולא בזכותה.
זהו התאוששת ? זה מאחורייך? לא. ממש לא. הגוף חלש, לא סוחב, כואב. אני מאתגרת אותו לאט לאט, מקווה שלא יותר מידי. יש מין פרצי אנרגיה ויש כמה שעות של נפילה. לא באיזה סדר לינארי. המחשבה איטית ונתקעת. לוקח לי זמן למצוא מילים. הסחרחורות כאן והן מפתיעות. הנשימה עוד לא חזרה לעצמה והיא קצת כבדה וקצת מסורבלת. אני שוכחת תאריכים רגע אחרי שקראתי אותם הרגע ביומן ורציתי לכתוב אותם בהודעה. מזפזפת בין היומן להודעה חמש פעמים לפחות עד שזה מצליח. הטעם והריח חזרו, אבל לא עד הסוף. יש מין טעם מתכתי בפה, ושברירי ריחות. חוץ מההתאוששות של הגוף והמוח, שמרגישים קצת כמו צעד קדימה צעד הצידה בגלל העניין הלא לינארי, גם הנפש עוד צריכה לעכל. המחלה המשוגעת הזו מתעסקת בנפש. ולא רק היא בעצמה. גם תופעות הלוואי החברתיות שלה: לבידוד ולבד יש מחיר, ללהגיד שאני חולה בקורונה ולא התחסנתי יש מחיר, ללהיות חולה לבד ללא יד מונחת על אגן כואב או מבט אנושי יש מחיר.
היה לך קשה להיות לבד? בהתחלה ממש לא, להיפך. עפתי על השקט והלבד. על האנונימיות של להיות בדירה בעיר עם ההמולה של העיר ועם וולט. מתישהו כשהמחלה התהפכה עליי ביום הרביעי הלבד התחיל להיות יותר בודד, הרבה יותר. הייתי צריכה עזרה. רציתי ידיים על הגוף הכואב. ריחמתי על עצמי שאני צריכה להיות גם המטפלת וגם המטופלת. עדיין זו הייתה בחירה נכונה בעיניי כדי מצד אחד לא להקשות על המשפחה שלי ומצד שני לתת לחולי הזה את כל הזמן והמקום שהוא צריך. לא עשיתי כלום חוץ מלהיות חולה, ואז להתחזק ולהחלים. זו הייתה התמודדות להיות לבד עם זה, אבל להתמודד לבד אני יודעת. להתמודד ביחד זה כבר חתיכת אתגר בשבילי, ויש לי שם עבודת עומק לעשות. בצורה מוזרה הקורונה נותנת לי בנושא חיים הזה בעיטה רצינית (כמו לכתוב את כל הפוסט החושפני הזה) שהלוואי ועוד תלמד אותי הרבה.
Comments