אני תוהה אם אי פעם אני ארגיש שייכת. לפה, ובכלל. ולמה כל כך חשוב לי להיות שייכת? ולמה כל כך איכפת לי בכלל. אוף על הרגישות הזו. אני מייצרת לעצמי מקום, אני טווה סביבי חוטים, שולחת שורשים, ועפה. ועדיין בדידות. בינוניות. ספק. פחד. עצב הם מנת חלקי בהרבה רגעים. יש בי כבוד אליהם, הם מניעים אותי קדימה. אבל הם כואבים. זה כואב להרגיש בינונית, או לא נראית, או בודדה. המעבר הזה טילטל את עולמי הפנימי והחיצוני. אני מסכימה לו. אבל כל כך בא לי לפעמים שיהיה לי סתם לאן ליפול אחורה ברכות בלי לשקול כל מילה, בלי להסס אם אני מתנהגת לפי חוקי המקום. בלי למחוק.
Comments