25.8.21
הייתי בכלא פעם, שבועיים.
שבועיים אמיתיים בכלא אמיתי, לא מטאפורה.
זה היה בחו"ל, בשנה בה המון השתנה, ומתוך בלבול חשבתי שמה שאני רוצה זה עוד כסף לטייל.
סיפור ארוך שתמציתו יפן- בסטה- שוטרים- הגירה-כלא- ייאוש- גירוש-
הסיפור ארוך, ומורכב מהמון סיפורים שבורים. חרוזים בהיסטוריה שלי, השבורה לפעמים.
שבועיים בכלא. סוג של קלף ג'וקר, לא?
ילדה טובה שכמוני. לא רואים. מין פרט טריוויה שאם הייתי יודעת לשקר היה עובד לי מעולה במשחקי אמת ושקר.
קלף שלא איכפת לי לחשוף כי כאמור לא טובה במשחקים האלה, ויש לי עוד מלא ג'וקרים בשרוול ליום שאולי אהיה טובה בהם.
אז למה עכשיו? וואללה. למראית עין אנלוגיה פשוטה: מרגישה בכלא. לפעמים האובייס הוא, איך לומר, אובייס. אבל למה דווקא עכשיו ברגע זה ? (עכשיו ברגע זה= ביטוי שהמציא הילד שלי עז הדעת בן הארבע. מבטא עיניים כחולות גדולות עם איום חרישי להתפוצצות. צורך דחוף , לא מתפשר, ובלתי ניתן להשתקה שיקרה הדבר - עכשיו ברגע זה- ולא רגע אחרי. כמו הקצף בכוס הקפה שהיתה שלי בתמונה )
כי הכל סוגר עלי. עכשיו ברגע זה אני לא נרדמת וכבר אמצע הלילה והכל סוגר עלי. סוגר עלי אוגוסט עם שמש שלא מרחמת. סוגר עלי חופש גדול שלא נגמר, ואי אפשר לדעת מתי בעצם התחיל. סוגר עלי להיות רוב היום בשירות, רוב הזמן במטבח. סוגר עלי שהמילים הכי בשימוש אצלי יותר מידי זמן הן לא ו- די. סוגר עלי הפייסבוק. סוגרות עלי המחלוקות, מבית ומחוץ, שהופכות למלחמה ברגע. סוגרים עלי קנאות, וצדדים, והמוחלטות הצדקת. סוגרים עלי חגי תשרי, אף פעם לא אהבתי אותם. סוגרים עלי תווים, וצבעים, ובדיקות. זה מבלבל אותי ומרוב שאני לא מבינה אני נאטמת. סוגר עלי העסק שלי המתוק שהתייבש לו כל הקיץ בציפיה, ואני לא טובה בציפיות. סוגרות עלי הציפיות שלי, וממני . והאכזבות שלי, וממני . ויותר מהכל סוגרת עלי הבדידות. כי בסופו של יום, ולמעשה גם בתחילתו וגם באמצע, אני לבד עם כל השיט הזה . כל מה שסוגר עלי, גם סוגר אותי במעגל סגור . סוגרים עלי קירות של כעס ושנאה. אש יוקדת של שנאה, ופירוד, וחרחור, וזלזול. כמה מהר אפשר לשנוא. כמה קל. ואף מפתה.
נגיד אני שונאת עכשיו את כל אלו שמטיילים עם חופש בלב באירופה. כל אלו שנושמים אוויר הרים קריר, טובלים במים חיים, מאווררים את המחשבות ואת הנוף. שונאת! מרוב קנאה אני שונאת. מרוב שקשה לי שונאת. מרוב שנשרפת שונאת. וזה כיף לפעמים לשנוא. מעביר אחלה את הזמן.
פיתחתי אלרגיה חדשה. שונאת אלרגיות. כבר גיליתי על אלרגיה לינבוט, אבק וחתולים. מה עכשיו? ולא, זו לא התחכמות על אלרגיה לאובדן החופש. זו עובדה מעצבנת ואמיתית. אני לא בטוחה למה אני אלרגית אבל יש לי השערה מטורפת. אם היא נכונה סימן שמרפי נקרע עלי מצחוק. לפי מחקר בלתי מדעי בעליל שערכתי על עצמי ייתכן ואני אלרגית לשמש. זה יכול להיות עוד סיפור טוב למשחק אמת ושקר, לא? את השמש נגיד אני שונאת עכשיו שנאה יוקדת. מצחיק.
היה פעם סרט כשהיה ערוץ אחד ונשארנו חולים בבית בכאילו כדי לצפות בו. בסרט היו בני נוער מכוכב הלכת ארץ, שאחרי שהוכחד עברו לכוכב לכת אחר בו יש גשם בלתי פוסק. כולם התכוננו ליום נדיר שעמד לקרות, בו השמש תפציע. נערה אחת התרגשה יותר מכולם כי זכרה איך זה מרגיש כששמש. ועליה צחקו, ולא האמינו, והציקו, ודחפו, עד שסגרו אותה בחדר ונעלו. ואז השמש הפציעה כולם רצים החוצה בטירוף להספיק לגעת בה, להנות ממנה, להתגלגל בדשא הרטוב שקרני השמש נוגעות בו לראשונה , לקטוף פרחים בכל הצבעים. והיא, הנערה , בחדר. נעולה. דופקת בדלת וקוראת שוב ושוב בשמות עד שמתייאשת. מתיישבת יודעת שהיום הנדיר שחיכתה לו כל כך היום בו השמש הגיעה כנראה לא יחזור. ומשחקת עם קרן שמש אחת בודדה שחודרת מבעד לחלון על היד.
לנצח זו תמונה של הרגע הקורע לב ביותר אי פעם הוא חרוט בלב שלי בתור רגע בודד כל כך בודד ועצוב עד אין סוף.
והשמש הלכה, והגשם חזר ואפילו שאז כולם רצו חזרה וגילו שהיא שם ואפילו שפתחו לה את הדלת והיא יצאה וכולם עמדו שם במבט שמבקש סליחה ואפילו שאחד אחד עברו ונתנו לה את זרי הפרחים שקטפו ועטפו אותה כשהיא עומדת בגשם, והיא נתנה להם יד, בי נותרה לנצח הבדידות של הרגע ההוא נעולה בחדר עם קרן השמש על היד יש לי צלקת בלב בצורה שלה .
מלא סיפורים שבורים לא קוהרנטיים חרוזים וחורים בהיסטוריה שלי.
Comments