top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

יומן מסע- יום 755 בערך


25.7.21


לפני שבוע מלאו לגוף שלי 43 שנים. אני אומרת לגוף כי הנפש שלי מרגישה לפעמים כמו זקנה משכבר הימים, ולפעמים כמו ילדה רכה בשנים. קצת כמו חוויה שאני מכירה היטב - להופיע אובר דרסט או אנדר דרסט לאירוע. נגיד למפגש כיתה בשמלה מוגזמת, או לחתונה בשמלה מרוטה. אז כזה, בנפש.


נגיד לא פעם עדיין מופתעת לגלות שהבית הזה - הוא שלי. הילדים האלה - שלי. החיים האלה בתוך שיגרה - שלי. והאחריות לכל ההפקה הזו - עלי ושלי. אני אחראית להפיק ארוחות ולדאוג שהבית יהיה מסודר? אני צריכה להחליט מה מותר ומה אסור? אני? מי חשב על המינוי הבלתי הגיוני בעליל הזה ? שאלה קיומית.


אני ווי, ביום ראשון שעבר מלאו 43 סיבובים של כדור הארץ סביב השמש בתוך עולמי שלי הקט. וואללה, יופי של קרוסלה. כשאני מסתכלת על הנוף תוך כדי תנועה אני מבסוטה בסך הכל. אפילו שלפעמים מסתובב לי הראש. אגב כדור הארץ, שמש וקרוסלה, עוד שאלה קיומית - אם תאריך היומולדת שלי לא מופיע בפייסבוק, יכול להיות שבכלל לא נולדתי? מעניין.


חגגתי צנוע כיאה למי שהורידה את תאריך הלידה מהפייסבוק. סך הכל שני סופי שבוע של חגיגות עם חברות לב ונפש בכל מיני מקומות, בכל מיני הרכבים. סופ"ש אחד פתח את החגיגות, ושני סגר אותן. קיבלתי מלא אהבה. מלא. מרחוק ומקרוב. ומסיבה פרועה. וטקס. ושקט. ולבד טוב כזה, וביחד מדויק כזה. חזרתי הביתה מאוחר בלילה והתעוררתי בבוקר ליום רגוע בבית, מתנה נדירה בפני עצמה ומאוד מוערכת. המשפחה שלי קפצה מעל המכשול הפוטנציאלי בלחגוג לי יומולדת (אל תעשו מזה סיפור גדול , אבל תראו לי שאתם שמחים שנולדתי ) וקיבלתי מתנות, וציורים, ובלונים. עוגה ואפילו פעילות פיניאטה . וגב מים קטן שבונים לי בחצר. קצת שיפוצים לקינוח. וסושי. יש לי בית כאן. יש לי בית, ואיש, וילדים, וכלבה. שאוהבים אותי. ושמחים שאני באה הביתה. בעיקר הכלבה. איך היא מחכה לי על הכביש בחום הלוהט של הערבה ורצה אליי בכשכוש זנב ללקק לי את הקרסוליים כל פעם שאני חוזרת הביתה. אפילו אם יצאתי לשעה.


שוב גלשתי. חוזרת.

למה בעצם זה חורבן הבית ובנייתו מחדש? לא בגלל קומת האירוח שאנחנו בונים. בעצם גם. זה הרי חלק ברור מהמסע הזה של הרילוקיישן וכל מה שאני מספרת עליו פה. יצא גם שהתאריך הלועזי של היומולדת שלי והתאריך העברי 9 באב ( אגב אב, אם חודש עברי אז מה קשור ה 9? ) התרחשו בעת ובעונה אחת באותו יום ראשון. וזה גרם לי לחשוב על נושא חיים שלי, אולי ה-נושא חיים שלי, ומה שאני מדברת עליו ה-מ-ו-ן: בדידות ושייכות, לבד וביחד. מה שקיבלתי חזק מאוד בשבוע חגיגות ואני מבקשת לכתוב לעצמי כאיחול לשנה הקרובה, ולחיים שלי בכלל, להכיר עוד את הריפוי שטמון ב ~יחד~


לבד אני יודעת. לבד אני מכירה. לבד אני חזקה ושורדת. יחד? אמאלה. פחד מוות. אבל ממש.


חורבן הבית הפנימי שלי קרה מזמן. הרבה לפני שהנפש שלי מוכנה להכיר לי. זה מקום פצוע, מודלק וצלקתי כאחד, שאני מאוד מאוד מאוד נזהרת עליי כשאני נוגעת בו. ומה שקורה בשנים האחרונות זה שאני נוגעת בפצעים האלה כל פעם עוד קצת כמה שהם מסכימים. ואני חושבת שמה שמאפשר לי לאט לאט לגעת בפצעים האלה זה שאני מסכימה להיות קצת פחות לבד. קצת יותר יחד.

כי כמו שאחת הנשים החכמות ואהובות עלי אמרה לי - הטראומה מתרחשת לבד, הריפוי קורה ביחד. אז עכשיו כשאני מספרת זה עוד רגע של יחד. רגע מפחיד של יחד. כל פעם עוד קצת.


אני חוזרת לגוף שלי כדי לנחות מהפחד. הגוף שנולד וצמח וגדל. הגוף שנשא ארבעה הריונות, ונפתח בשלוש לידות, והניק בערך שש שנים, וחזק כל כך כדי ללכת ולרוץ ולשאת משאות ומסעות ולרקוד כל הלילה, הגוף הזה שלי שמקבל ממני לפעמים מבטים לא טובים, שופטים כאלה. הגוף הזה בדיוק- אני גאה בו כל כך. מלאת הערכה ואהבה לכל מה שהוא מוכן לעשות איתי ועבורי כבר 43 שנים. ושבוע.


היה עוד משהו שחשבתי לכתוב אבל אני מרגישה את הפחד עולה ואת דפיקות הלב ומכבדת אותם. מקווה שגם לזה יגיע הזמן. כי במוקד תהליך הריפוי והיחד שאני מבקשת יש את בנייתו מחדש של הבית. ולבנות בית, כך שמעתי, לוקח זמן.

תודה חברות לב ונפש שלי. אתן מלמדות אותי על יחד. תודה על האהבה שלכן אליי. אני בת מזל גדולה שאתן בחיי. תודה משפחה אהובה ומטורללת שלי. אתם אדמה בטוחה עליה אני יכולה לבנות את ביתי מחדש.





פוסטים אחרונים

הצג הכול

留言


bottom of page