top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

יומן מסע- יום 70


9.9.19


אני הילדה החדשה בכיתה. זו שאף אחד לא מכיר וצריכה להוכיח את עצמה all over again. וואללה - לא פשוט לי להיות שם. עירומה.


כל כך הרבה שאלות, ואיכשהו לא מוצאת את הדרך למידע בקלות. ברילוקיישן כמו ברילוקיישן לוקח זמן ללמוד בכלל את מי צריך לשאול. העברית כאן היא סתם עבודה בעיניים, זו שפה אחרת. שפת ערבה.


פעם מזמן, כשגרתי במקום אחר (פחות חם, יותר לח, המון בטון) לכל שאלה שעלתה לי הייתה כתובת אחת - קבוצת הנשים המקומית בפייסבוק - כל השאלות, מהטכניות ביותר ( איפה הכי זול להדפיס חולצות בי"ס?) דרך שאלות קיומיות ( איפה אמצא את הקפה הכי טוב בעיר ?) ועד התלבטויות נשיות - אימהות - פילוסופיות ( אני מחפשת דרך רוחנית להתפתח בה. מה עובד לכן?) נענו שם במהירות שיא ובחוכמת ההמון הנשי שהתגלתה שוב ושוב כמנצחת.


לקראת המעבר חיפשתי את קבוצת הנשים המקומית בערבה כדי לשאול על בתים להשכרה, חינוך, אופציות עבודה, קבוצות ימימה, איפה רוקדים וכל הדברים שבאמת חשוב לדעת. ולא מצאתי אותה! הייתי בטוחה שפשוט לא חיפשתי עם המילים הנכונות וכשעברנו שאלתי כל אשה שפגשתי אם יש קבוצת נשים מקומית בפייסבוק. אין.


הלם. וזה בא ממי שעד לפני שנתיים שלוש התכחשה בכל הכוח לרשתות החברתיות. אבל יש סיבה שהן נקראות ככה. ואם יש זמן בו אני מרגישה בכל הכוח את הצורך ברשת כזו, זה ההווה הזה, הלא פשוט ודי בודד של רילוקיישן.

אז ממש רציתי קבוצה. ממש. כי יש לי כל כך הרבה שאלות ורעיונות אבל אני לא מכירה פה כלום. ויש לי איזה וויז'ין של פעילויות משותפות לכל הערבה, שזה מעט מאוד אנשים בהרבה מאוד שטח, אבל מי אני בכלל שיהיה לי וויז'ין כזה, מה אני יודעת. אני הילדה החדשה שעוד כולם מתלחשים עליה.


אז עמדתי בפינה והתביישתי. ואז החלטתי לפתוח קבוצה למרות כל ההיסוסים ( טכנופובית קשה, למי יש כוח עכשיו גם לנהל דבר כזה, ומה אם אף אחד לא יבוא, ולא בא לי להיות שוטרת, ומה יחשבו על החוצפה שלי ועוד ועוד ועוד) אז יש קבוצת מאמא ערבה בפייסבוק. והלוואי והיא תוביל למלא דברים טובים.




פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page