top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

יומן מסע- יום 625

17.3.21


במובן מסוים גזרנו על עצמנו גלות.

הלוא ידעתי כמה רחוק הדבר, אך לא ידעתי באמת. שיערתי שיהיה זה שונה, אך לא שיערתי כמה.

כי מי בכלל היה יכול לשער את זה?

מה שעבר עלי, מה שעבר על העולם. בסך הכל 625 ימים.

לפני 626 ימים הייתי בדירת שלושה חדרים בהוד השרון. רוב רובי אמא לשלושה בנים, וחלקיי האחרים חיים בשלום יחסי שמח. והעולם כמנהגו נוהג. והנה פה. סערה.

בקצה של הארץ. בקצה של הקצה של הקצה של האפוקליפטי . חיה על הקצה, כך אמרו עלי לא פעם. צדקו מסתבר.

איך אפשר לתאר?

פה. עוד לא דוברת את השפה, אבל מסתדרת לא רע בשבילים. עוד בדידות בעורפי, אבל את עצמי גיליתי. נתתי לי יד ועשיתי לי בית. לקח 42 שנים וחצי. מתוכן 625 ימים פה.

כל כך הרבה טוב בלא נודע שבאנו אליו, מתוכו הרבה נולד. מעולם בחיי לא למדתי כל כך הרבה כמו יום שעובר עלי כאן. כל יום צועדת צעד על קרקע חדשה . אסטרנאוטית שלא מעניינת אף אחד בעצם.

ערבה כמנהגה נוהגת, האנושות גם היא . עם הרבה מסתורין במה שקורה עכשיו, איתי. עם העולם. אני מתעקשת לא לשתוק. לא לקפוא. להתקדם עוד צעד. להכיר עוד, אותי. את המדבר. את הקצה. את השפה. את היצירה. את הלא נודע. את הפחד. את מה אני יכולה עוד לעשות.

יכולה, מפחדת, ועושה.

תודה למטיילות לצידי, שמסתכלות עלי בעין טובה. זו אש במנוע הבעירה הפנימית שלי. אש טובה.




פוסטים אחרונים

הצג הכול

Kommentare


bottom of page