top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

יומן מסע- יום 575

6.5.21


כמו דג שנפלט אל החוף.


עוד פחות מחודשיים אנחנו שנתיים בארץ ערבה הזו. קיץ שלישי שלנו כאן מתחיל. זה לא הולך ונהיה קל יותר משנה לשנה העניין הזה של הקיץ. להיפך.


בערך חמישה חודשים של חום מוות. אמיתי. חום שלא ברור איך חיים איתו. ואני באימה ממנו.

מי שמכיר אותי יודע שיש לי אפס סבילות לחום. אני הופכת בלתי נסבלת לעצמי ולעולם. כן, עברתי לערבה עם זה. לא, אין לי הסבר הגיוני.

גם קודם חרדתי מהקיץ הזה. והשנה פי מיליון.

המעלות שמטפסות מבשרות לי שתיכף לא אוכל לצאת אל המדבר ולעשות את הדבר הזה שלי. האש שנדלקה לי. איזה מפחיד זה להבין שעכשיו צריך להחליש את האש. מבערה מטורפת של חיות ועשייה לאש קטנה שרק לא תכבה במזגן. לא פלא שהתעוררתי בהתקף חרדה קטן באמצע הלילה.


וזה לא שאין מה לעשות. לא לא. זה לא העניין. אני בשלהי קורס חובשים וסיימתי קורס מלווי משפחות בפעמונים. ההתנדבויות דורשות זמן. התחלנו לבנות קומה שנייה ל airbnb, בעצמנו כמובן , על כל הצחוקים והטעויות המשתמעות מכך. זה מלא עשייה והתעסקות. יש לי מיליון רעיונות לשדרוג וטיפוח העסק (נשמע כמו כותרת במגזין נשים) שרק מחכים שאתפנה אליהם, רשימות (מי שטיילה איתי יודעת - רשימות זה החיים) של רעיונות . אני מתחילה לרקום קורס אונליין. כיוון אחר לגמרי שמעניין אם יצא לפועל. שעות של הכנה. אנחנו מתכננים לצאת למסע קיץ עם ג'וני ומדגדג לי כבר להתחיל לבנות אותו. ויש לומר שמגיע למשפחה שלי לקבל קצת זמן שאני כאן איתם בבית, אם כי אני לא בטוחה שמישהו מהצדדים יהיה מרוצה מהסידור הזה לאורך זמן . יש מלא מה לעשות, זה לא העניין.


אז מה העניין? העניין הוא שהבייבי שלי, העסק הקטן והמתוק והמהמם שלי, נכנס לתרדמת קיץ. והעניין הוא שהעסק הזה שלי עושה טוב לכל כך הרבה נשים ואנשים, ולי. אני עפה על הדבר הזה שיצרתי . וגם עושה אותו ממש טוב , אם יותר לי לומר. ולא בא לי לעצור!! לא בא לי על ההפוגה הזו!!


לא בא לי להפסיק ליצור. לא בא לי להפסיק לצאת אל המדבר עם נשים. לא בא לי להיות פחות עסוקה. לא בא לי לנוח מלראות את הקסם הזה מתרחש בכל טיול. פעם ראשונה בחיים שאני דלוקה ככה בעוצמות האלו, ולא בא לי לנוח.

זה מאוד "לא עיסקי" מצידי להניח את זה ככה. על פניו הייתי צריכה לספר בלהט על כל הרעיונות המעולים שיש לי לקיץ: טיולילה לאור ירח , טיולי מערות מתחת לאדמה , אולי לבנות אתר (מפלצת קוואד ראשית גשי הלום), לבנות תוכנית מהממת לעונה הבאה. אבל רגע. עכשיו אני ככה. וזה בסדר לי להניח גם את זה.

זה לא בשביל שתגידו לי כמה אני מהממת או תזרקו רעיונות לעשיית קיץ בעסק שלי (ברור שאני שמחה לשמוע כמה אני מהממת ורעיונות יצירתיים זה מעולה, ברור) אבל לא בשביל זה אני כותבת.


אני כותבת כדי לפרוק. כדי לא להשאר עם החרדה הזו לבד. כדי לספר שזה מפחיד אותי מאוד שהקיץ מגיע והעשייה שלי, היצירה שלי, האש שלי, בהכרח צריכה להירגע. לעכשיו. להתמסר למחזוריות של הטבע, לעונות השנה. מה זה השטויות האלה??

זה מפחיד אותי כי פתאום עולה בי קול ששואל אם הקסם הזה יקרה גם בשנה הבאה. אם תזכרו אותי. אם אפעל נכון. זה מפחיד אותי לוותר על לילות השטח שלי תחת מיליון כוכבים, עם נשים צוחקות ולב מתפוצץ מ- לא להאמין שאני יצרתי את הדבר הזה- כל פעם מחדש. זה מפחיד אותי שלא ארגיש שרירים מכווצים מעליה, ונשימה נעצרת מנוף בקצה ההר, ומים קפואים של הגב. זה מפחיד אותי שלא אוכל לטייל לבדי במדבר בטיולי הכנה, כדי לנשום ולמצוא את המקומות האלה בהם קורה הקסם. אין לאן להמלט מהבית. איזה פחד!


נושמת. לישון כבר לא אשן הלילה. הבוקר עולה. חם. עושה מקום לכל הקולות והרעיונות. קיץ. שממה. מפחיד. כמו דג שנפלט אל החוף.




פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page