28.9.20
יומן מסע יום 485 בערך
ומה עם תהליכים?
שנים אני מתחמקת מטיפול בנפש שלי. מה נקרא תרפיה. שנים אני נמשכת ורוצה, אך נבהלת וסוגה. במהלך השנים מצאתי את כל התירוצים שבעולם. אין לי כסף, אין לי זמן, לא פנויה לזה ריגשית, בשביל מה להעיר את השלדים, למה לחטט בפצעים, המכונה עובדת, איך בכלל אפשר למצוא מי המטפלת הנכונה עבורי? מה הטיפול הנכון? זה לא הזמן עכשיו. מתישהו.
שנים זה עבד לי, עד שהגעתי לכאן. משהו במעבר הזה לא הותיר לי ברירה. שילוב של הבקשה שהנחתי כשחיפשנו לאן זזים - הבקשה לשינוי מהותי ( be careful with what you wish for ) יחד עם הבדידות האיומה שפגשתי פה, והזמן. שפע זמן שנפרש לפני ולא הותיר לי לאן לברוח.
הסכמתי לעצור מלברוח, לרגע. לפני שאתחרט מהר מהר חיפשתי מטפלת. עשיתי את הצעד הזה כל כך הרבה פעמים בעבר והצלחתי להתחמק שוב. עשרות רבות של שיחות התחילו, ונעצרו. הפעם לא. הנחתי בקשה למטפלת שתדע להחזיק פוסט טראומה מורכבת, פגיעה מינית מהעבר שמנהלת את חיי, ושחזרה את עצמה מאז שוב ושוב. ביקשתי לעצור את השפעות הפגיעה, ביקשתי לרפא את עצמי, ולא רק בכוחות עצמי כמו שאני רגילה.
מצאתי מטפלת. התחלנו תהליך, לא נותרו תירוצים. משבוע לשבוע העמקנו עוד טיפ טיפה. עקב בצד אגודל בצעדים קטנים קטנים קטנים וזהירים. כמה שאפשר. כמה שהנפש מרשה לגעת. התנגדויות עלו לפני השטח כל הזמן. מעצורים, מניעות והמון המון התנגדויות.
אני רגילה לשרוד, רגילה לשמור על עצמי, רגילה לדחוק הצידה את מה שלא משרת אותי ביומיום. יש סיבה שהנפש שלנו לא מגלה לפנינו הכל. יש דברים שאם נדע אותם בזמן לא נכון, נטולי הגנות או ליווי - נקרוס. ואני מעריכה את מנגנוני ההגנה שלי, שנים עבדנו יחד כדי להביא ליצירה המפוארת הזו שנקראת החיים שלי. ואני שמחה וגאה בחיים שלי, ולא הייתי יכולה לעשות זאת בלעדיהם.
אז עכשיו להניח למנגנוני ההגנה? אמאלה. כמה זה מסובך להיות שם, כמה מורכב וקשה ואיזה אומץ אדיר צריך כדי להסכים. בכלל לא ראיתי בזה אומץ עד שהמטפלת שלי התעקשה להראות לי את זה בתהליך הריגשי המורכב הארוך שאנחנו עושות.
עוד דבר שהיא מתעקשת להראות לי זה את הבחירה שלי בחיים. לפי מה שהיא אומרת: החיים שאני חיה , מלאים בריאים ומלאי טריגרים, הם בחירה. אני ראיתי בזה הישרדות, נורמה, הכרח- מה זאת אומרת לבחור בחיים, זה מה יש ועם זה ננצח. בהרגשה שלי (המקטינה, וגם זה תופס לנו הרבה מקום בחדר הטיפולים ) לא באמת עמדתי בפני הבחירה לחיות או לחדול. בפגישות האחרונות שלנו בתהליך הטיפולי , זה שכל כך לא פשוט לי, זה שנקטע באבחת סגר, ראיתי פתאום את הבחירה הזו.
ראיתי שהייתי יכולה לבחור אחרת. ראיתי שהייתי יכולה להיות אובדנית, להיות פוגעת, להיות זונה, להיות אנורקסית, להיות לא שפויה, להיות מכורה לכל כך הרבה דברים. ובחרתי להיות ככה. להיות מי שאני. מודה שלא בכל רגע זה נראה לי הכי טוב, הלוואי והייתי באהבה העצמית השלמה הזו, אבל לפחות רואה את הצומת הזו בה נעמדתי, ובחרתי. לחיות.
אלוהים והבריאה עדים כמה לא תמיד זה פשוט לי לחיות, כמה רגעים יש בהם אני חשה לא מותאמת לחיי, או לא מותאמת לחיים, או מנוהלת על ידי השדים שבתוכי אבל אלוהים והבריאה עדים איזה ניצוץ חיים גדול קיים בי, ואילו עוצמות מטורפות עולות על גדותיהן בתוכי, וכמה חזק אני מנסה לבחור נכון.
כשאני כותבת את המשפט האחרון עולות בי דמעות. כמה זה לא פשוט לבחור נכון, ומי בכלל יודע מה נכון ומה לא נכון. אבל אני כאן, חיה, בוחרת ומנסה.
והתהליך? נעצר. כי החיים נעצרים עכשיו שוב ושוב. בולמים בלימת חירום. ואיך אפשר ככה כשהחיים תלויים על בלימה? אני בתהליך! אני בטיפול! לא פייר!
וממש במקביל לבלימת החירום, פרדוקסלי ככל שזה יישמע, התנועה ממשיכה. אחרת. אני מרגישה את האדוות של מפגשי הטיפול ביני ובין עצמי, ביני ובין החיים. אבל אם כבר העזתי לומר שאני לא יכולה לבד, שאני רוצה תמיכה, ליווי, טיפול, אז אני דורשת שהם ימשכו.
אני דורשת ומבקשת שהשינוי ימשיך להתחולל, שאהיה מטופלת, נתמכת ומלווה.
יכולתי לכתוב את הטקסט הזה, שמקיא את עצמו ממני במקום השנ'צ הקדוש , לעצמי. אבל כרגע אני מנצלת את זכות הבחירה שלי לשתף במקום הכי אישי ועם זאת הכי חשוף לרוחות (אמיתיות ווירטואליות כאחד), בלב דופק. וחי.
כי מה זה אם לא יומן מסע?
Comments