top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

יומן מסע- יום 369

4.7.20


שבת, 6 בבוקר, 45 מעלות בצל ( יש משפט אלמותי מניצנה שמתבקש פה: אבל מה? אין צל) אני יוצאת לעשות שכבה שניה של צבע על דלתות העץ המושלמות שלי לפני שהשמש תכה בראש( מידי).

לא ידעתי למה אני נכנסת כשלקחתי עלי את הפרויקט הזה. מי תיאר לעצמו שאצטרך לשבת עם מכחול קטן ולהכנס בעדינות לכל קצה, תחת לכל רפרפת( יש מילה כזו? ) כדי להכניס את הצבע הנבחר לכל פינה? מי ידע שכשצובעים תריסי עץ בצורה מושלמת בצד אחד, הכל נוזל לצד השני? מי חשב שארבע דלתות עץ וינטג' מושלמות זה אומר 8 צדדים כפול לפחות 2 שכבות פלוס מכחול קטן? וזה אומר מלאאאא זמן והשקעה וסבלנות.


אני לא. אני ראיתי תמונה ביד 2, אתר הבילוי המועדף עלי, ומיד התאהבתי. נסעתי, העמסתי. (כבד אימים! גם את זה לא לקחתי בחשבון. ואם תרצו הוכחה יש פנס רציני ביותר על הגב של עדו כי אתמול שתי הדלתות ביותר כבדות נפלו עליו). באתי הביתה עם ארבע דלתות על הגג, חמישה חלונות מפורקים בתוך האוטו ממקום אחר, מרצפות צבעוניות ממקום שלישי ושמחה גדולה בלב.

מצד שני אופייני לי ככה לצלול לתוך משהו, בלי לדעת הרבה, עם כל האיברים והלב רק כי זהיתי ניצוץ, הרחתי פוטנציאל . חלקנו טעמנו כאבו של פוטנציאל לא ממומש.

מצד שלישי אולי קצת ידעתי למה אני נכנסת כי כבר חודש וחצי בערך שאני והדלתות ב Long distance relationship. הן מביטות עלי, אני מביטה עליהן, יש כבוד הדדי וגם חשש מההשלכות של השלב הבא. ושאלתי המוני שאלות חברים בסביבה - תודה איל, מיכל, קרין ואלי - אז אולי קצת ידעתי.

ובזמן שאני צובעת בחוץ, ושקט סביב חשבתי לי שלפעמים טוב שאנחנו לא יודעים למה אנחנו נכנסים. אם היינו יודעים כמה מסובך *זה* היינו אולי מוותרים מראש. או מתעסקים הרבה בחשש מפני *זה* . או נמנעים מלחשוב על *זה* או אפילו להסתכל. בחיי שהסבתי מבט מהדלתות האלו לא פעם.

אם הייתי יודעת, אולי הייתי מוותרת. על כל כך הרבה דברים הייתי מוותרת, ואולי על חלקם דווקא טוב היה אם הייתי מוותרת, אבל אז לא הייתי אני כנראה.

מקדימה את מה שאולי יבוא ואומרת: כן, זה דורש סבלנות ואמונה . לא, זה רחוק מלהעיד שהכל פה מלא ביצירה משותפת, סבלנות אין קץ, רומנטיקה והורות לתפארת. יש ג'יפה, יש מתחים ובאופן מפתיע (לא) אנחנו רבים. כן-גם בבית קטן בערבה רבים. הקפדנו לשמור על מה שעובד לנו ומידי פעם מתפלקות שתיקות עצבניות ועקיצות כואבות. וקור. אפילו בחום של 45 מעלות בצל ( אבל מה...)



שבת, 10 בבוקר דיירי הבית התעוררו בינתיים. סיימתי שכבה שניה על רפרפות העץ, נטפתי זיעה, נדבקתי למברשת והצבע התקשה. אבל סיימתי שתי שכבות ויצא מהמם. אולי אצטרך שלישית, נראה בהמשך. נכנסתי לנוח רגע במזגן ולכתוב את כל זה, ותיכף אאסוף את עצמי לצבוע עוד שתי דלתות זכוכית מהתחלה .

לפעמים ממש טוב לא לדעת למה אני מכניסה את עצמי. אפילו אם זה אומר חום, זבובים וצבע דביק. אני חושבת שאת רוב ההחלטות בחיי עשיתי כך. חלקן הסתברו כמעולות, חלקן ממש לא.

עם השנים אני פחות מכה על חטא על אלו שלא, וזה אולי הדבר הכי משמעותי פה. זה, וצל.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Комментарии


bottom of page