17.7.19
מחר יומולדת
אני מתביישת בתמונה הזו. היא מביכה אותי. מרגישה לי כמו שקר. לא כמו משהו שאני רוצה לצעוק, אלא כמו משהו שאני רוצה להסתיר. אז למה אני צועקת? כי נמאס לי להסתיר. לא רוצה להחביא חלקים בי.
לא מוכנה לשייף יותר פינות חדות. מבקשת לא להצטמצם. כמה אפשר כבר להתבייש ולצמצם? מלא. כמה אפשר כבר לזרוח ולעוף? מלא.
אני מזמינה את כל חלקיי להתעורר. את כל מה שישן כבר שנים. את כל הפוטנציאל הלא ממומש, הניסים שלא נתתי להם להתגלות, החלקים שמנעתי מהם תחושה וזיכרון. תתעוררו. בואו. לאט לאט אעשה שלום עם כולכם.
זו אני. יש בי אור, וחושך, ויופי, וכיעור ואני רוצה להביא את הכל.
השנה הזו אני יודעת מה שרדתי. איך הולכתי את עצמי יד ביד מתוך חושך גדול. את השנה הבאה אני רוצה לעוף. לא מספיק לי לשרוד. שנת תעופות אני מזמנת. עם 3 אינדיאנים, בית קטן בערבה, ואיש שרוצה כלכך בטובתי, ואיתי.
לחיי כנפיים שפורשות את עצמן בלי להתבייש. אמן. מזלטוב לי
Comments