top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

יומן מסע- יום 160 בערך

10.12.19


המון זמן לא כתבתי ביומן הזה. וזה לא שלא היה מה לספר, פשוט לא מצאתי איך. לא נעלמתי, יותר נאלמתי. למה? It's complicated מסובך להחזיק את כל הקצוות וגם להצליח לספר על זה תוך כדי. מסובך להיות גם וגם בכל כך הרבה מישורים. מסובך להכיל את כמויות המידע וההקשרים שהם חלק מלעבור לגור במקום קטן ומבודד. התמונה כל כך גדולה ולפעמים מסובך לי להסתכל עליה מרחוק.


מאז שעברנו אני מוצאת את עצמי לא מעט או זועמת או קמלה. קמלתי מחום, ואז קמלתי מחוסר תעסוקה. יש ימים שאני קמלה מלהתעסק בשרשרת הסיזיפית של מה מבשלים היום-אוכל-לא טעים לי-קומפוסט-מה מבשלים עכשיו-שוב לא טעים וחוזר חלילה. המחסור בנפש חיה שרואה לי לתוך הקישקע ומכירה אותי כבר שנים הביא אותי לקמול לתוך עצמי עוד ועוד. ואז אם מישהו או משהו עיצבן אותי - התעוררתי. זועמת. זועמת מ-לא לדעת איך דברים עובדים פה. זועמת על ערימות זבובים שבאמת מוציאות אותי מדעתי בכל שעות היממה. זועמת על אפשרויות התעסוקה המוגבלות, ועל המגבלה שבמרחק. זועמת על יוקר המחיה בפריפריה (מפתיע נכון?) זועמת על הטרדות מיניות, על קהילה מורכבת, על לא להכיר ולא להבין. זועמת על הקצב הזה, שהוא לא הקצב שטבעי לי ולא קל לי לאמץ אותו. זועמת וקמלה כאחד מהבדידות.


ואני תוהה לעצמי האם הזעם תואם את המציאות או שהוא אני, או בכלל ייבוא אישי ממרכז הארץ.

כי לצד כל הזעם הזה, יש כל כך הרבה טוב. ובחיי שאני רואה אותו. הטוב הזה פשוט דורש זמן וזמן דורש סבלנות. וסבלנות.... Well....


הילדים שלי מבסוטים. מתרוצצים יחפים בין חברים. השבתות שלי שמחות, בכל רגע פנוי אנחנו בחוץ, במדבר. לצאת בבוקר סתם ככה, לראות איזה שביל ולהתחיל לטפס בהר זה לחיות את החלום בשבילי. אמיתי. בלי תכנונים ארוכי טווח ומכבידים, בלי העמסות או פיקניקים מסורבלים , רק פשטות. רק מדבר ושמים.

ויש מלא מלא זמן. ו-וואללה, זה לא דבר פשוט כל הזמן הזה. אני יודעת, צרות של עשירים. אבל נכון יש 'מרבה נכסים, מרבה דאגות'? אז כזה, רק בזמן.

זה לא סתם שהלו"ז שלנו צפוף, זה לא סתם ששעות העבודה הולכות ומתארכות, וכל רגע הוא מדוד. ונכון שכולם מייחלים לקצת זמן פנוי, אבל נניח שהזמן הפנוי הזה היה מגיע, מה עכשיו? במה באמת באמת, עם יד על הלב, הייתם ממלאים אותו?


זוכרת כל מיני תקופות בחיים בהן ככל שהייתי יותר עסוקה, כך עשיתי יותר דברים. מטאפיזיקה או משהו כזה. אז פה מרגיש לי הפוך - ככל שהייתי יותר פנויה, לא מצאתי מה לעשות עם עצמי. וואקום. ריק.


מניחה שלו זה היה תחום בזמן, או מקביל לעשייה אחרת, הייתי מוצאת את עצמי ביתר קלות ואפילו עפה עם עצמי בזמן איכות, יצירה, בטלה וכו'. אבל השילוב בין זמן פנוי , בדידות הלב, מרחק ואי עשייה מקצועית (אוהוו מי ידע כמה שזה משפיע על הנפש) גמר עלי. נסגרתי. קמלתי. זעמתי.


אז מה אני עושה עם זה? קודם כל מקבלת את זה. כי זה מה יש עכשיו. ואפילו אם אין לי סבלנות לשום דבר ולאף אחד, אולי אמצא קצת קצת סבלנות אליי. אחר כך מוצאת יתרונות בכל הזמן הזה. התחלתי לרוץ, אני רואה כמעט כל סרט או הצגה שמגיעים, פילאטיס מכשירים לראשונה בחיים, התמקצעתי בצייד זבובים, מלמדת את עצמי גרפיקה פשוטה ועושה יותר צחוקים עם הילדים שלי.


מתוך ההסכמה להיות בריק הזה מגיעות הצעות מפתיעות. חברויות טריות. עוד ועוד אינפורמציה.

וצעד צעד גם המקום הזה מסכים להתגלות אליי, ואני אליו. אנחנו בחיזור ראשוני. הוא הסכים להוריד טמפ', אני הסכמתי להוריד מגננות. שנינו מסכימים להכיר. לאט. לאט. לאט. זמן ערבה.



פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page