כשהייתי בת 22 נחטפתי לכמה שעות. זה היה במונית בקוסקו פרו, בדרך חזרה מהמאצ'ו פיצ'ו. הנהג אסף 2 גברים שהתיישבו משני צדדיי והתחילו לצעוק, תוך שהם נוסעים בטירוף כדי להתרחק. הם דחפו לי את הראש למטה וסתמו לי את הפה. אחד הצמיד סכין לגרון שלי. אני זוכרת שחשבתי שהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לי זה שהם יהרגו אותי ישר, והדבר הכי רע זה שהם יאנסו אותי קודם. למזלי הם הסתפקו בשלל העלוב שהיה איתי בתיק וזרקו אותי מהמונית בסמטה רחוקה, בצדדים הפחות יפים של העיר.
כשהייתי בת 24 ישבתי שבועיים בכלא ביפן. הייתי טיפשה מספיק לעבוד בעבודה לא חוקית כדי להרוויח עוד כסף לטייל ונתפסתי על ידי ההגירה. שבועיים בתוך תא כלא לבן וסטרילי עם שירותים שיש להם רק חצי קיר וסורגים. מזרון על הרצפה עם עשרים נשים. רבע שעה פעם בכמה ימים ללכת הלוך חזור בחוץ. לקחו לי את המחברת, העט והפינצטה. את השרוכים בנעליים ובמכנסיים גזרו לנו כדי שלא נפגע בעצמנו או אחת בשנייה. לא הייתה לי שפה לדבר עם הנשים שאיתי בתא או עם השומרים בחוץ. לא ידעתי מתי אשוחרר ואיך. למזלי אחרי שבועיים אזקו אותי בידיים וברגליים וגירשו אותי מיפן במסע ארוך חזרה לארץ.
כשהייתי בת 4. בת 12. בת 17. בת 20. בת 30. בת 40 עברתי פגיעות והטרדות מיניות. חלק "קטנות" וחלק "גדולות". חלק על ידי אנשים שהכרתי ובטחתי בהם, וחלק על ידי זרים גמורים במרחב הציבורי. כאן קשה לי למצוא מה לומר למזלי. אולי שניצלתי מיותר גרוע ושלא הפכתי לזונה או פגעתי בעצמי. וגם שאני מטפלת בזה.
נשדדתי, נחטפתי, הוטרדתי, נכלאתי, הובלתי, הושתקתי. ניטלה ממני החירות לדבר או לנוע בחופשיות. רק לזמן קצוב, רק עד ש למזלי.
פגשתי אלימות, פחד מוות, חושך, רוע חוסר שליטה וחוסר אונים לזמן קצוב וקצר שממשיך להתקיים בתוך הראש שלי.
האירועים האלה, שהם רק חלק מהביוגרפיה שלי, חרצו חריצים בנפשי ובורות עמוקים בחיי.
כל אירוע שיבש את תפיסת הזמן שלי, את מה שאני חושבת על עצמי, את היכולת שלי לפענח מציאות ולהגיב אליה נכון. כל אירוע, והחיבור השגוי בין האירועים, יצר שרשרת של אמונות ושינה לי את הדנ"א.
למדתי שאני רעה ושקרנית. שצריך להסתיר. שיצר האדם הוא רע. שאין לי על מי לסמוך. שאני לבד בתהום. שהחיים הם אסופת סכנות שאני נאלצת ללכת בתוכן, ואין פיסת אדמה יציבה להניח עליה רגליים. לא חשתי בטוחה בעולם הזה.
אני כאן עכשיו. אשה בת 45 וחצי עם חיים שנראים נורמטיביים ומבורכים. למרות, בגלל ועל אף כל הבורות, השריטות, החריצים והאימה יצרתי לעצמי עם הרבה מזל והרבה עבודה קשה חיים מבורכים.
אני מוקפת באנשים שאני אוהבת והם אוהבים אותי, עם הבורות והפצעים. אני צועדת עם איש אחד יחיד ומיוחד את המסע המורכב הזה של חיים ביחד. אני שלמה ובריאה בגופי, ובערך בנפשי. אני אמא טובה דייה לשלושה בנים כל כך מדהימים. אני מתפרנסת כמיטב יכולתי ונותנת את חלקי בעשיית טוב בעולם.
ועדיין כבר 55 ימים שכל הבורות שלי צורחים. את רואה? צדקנו. אין שום בטחון בעולם הזה. .
55 ימים שאני לא יכולה להשתיק שוב את הפצעים שלי. כל הפחדים העמוקים תהומיים שותתי הדם ביותר שכבר שנים אני מנסה לא לתת להם לנהל את חיי כולם פעורים לרווחה. מדממים. לוחשים בצרחה את מה שכל הזמן ידעתי וניסיתי לחשוב אחרת. 55 ימים שאני חושבת מדמיינת על מה שהם ראו והרגישו ב 7.10.23 על מה שעובר עליהם מאז ועל כל מה שעוד יעבור.
Comments