top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

זכות הבחירה, היש והאין


אזהרת תוכן גרפי. טריגר. הפלה ודם.

לא טראומה, להיפך. רק יצא סיפור ארוך וחשוף מאוד שאולי לא יורד בקלות בגרון.


.

מחר (6.6) מציינים את יום לידות הבית הבינלאומי.

זה יום שכל הפיד שלי מתמלא בסיפורים מרגשים ותמונות מלאות חיים וברכה, ואולי כולנו זקוקים לזה עכשיו יותר מתמיד. אך לצד זה אני תמיד מרגישה את החוסר והאין והלב שמתכווץ של נשים אחרות שהיו רוצות אולי ככה, לו היו יודעות, לו ניתנה להן הבחירה.


אמרתי פעם ואומר זאת שוב ושוב שעבורי היום הזה מסמל יותר מכל את זכות הבחירה,

זכות שאינה מובנת מאליה בכלל.

לא בעולם, לא לנשים, לא במציאות שאנחנו חיים בה.

כלומר מה שהכי חשוב כאן (בעיניי) זה לא איפה ללדת,

אלא לספר על כך שיש בחירה

ושלבחירה הזו יש השפעה.


איפה אני בוחרת ללדת. באיזו תנוחה וצורה אני בוחרת. מי אני בוחרת שילווה אותי. מה אני בוחרת שיקרה עם התינוק שלי אחרי הלידה.


אם הייתה לי זכות בחירה- כלומר קיבלתי מספיק מידע, מימון, אופציות, תמיכה - אז זה בכלל לא משנה אם בחרתי ללדת עם אפידורל , בבית, או בקיסרי יזום. כל עוד ניתנה לי האופציה לבחור.


בחיים שלי, ביומיום, אני כמעט ומקדשת את זכות הבחירה. מתעקשת עליה שוב ושוב מחדש. לא בכל מחיר, אבל כן. המחירים הם כמעט תמיד שלי. העולם לא מעודד מחשבה חופשית ובחירה, ולהיות כזו שמתעקשת על זה הופך את החיים שלי להרבה פחות פשוטים. נסו לגדל ילדים כאלה. זה מתיש.


אני מבקשת (וגם דורשת. לא תמיד זה מספיק לבקש) לבחור מה ללבוש, איך לחיות, מה נכנס לי לגוף, מי האנשים שיקיפו אותי, איך אחלק את הזמן שלי, באיזו דרך אני רוצה להתפרנס, מה אני עושה עם הכסף שלי, איך אני מסכימה שידברו אליי, איפה ואיך ללדת.


ילדתי את שלושת בניי בבית. כל לידה היתה שונה, ולא עליהן אספר עכשיו.

כן חשוב לי לומר שגם בלידות בית יש פספוסים, אי דיוקים, אכזבות מרות והיי שלום דכאון אחרי לידה. כן. גם בלידות בית קסומות מבורכות ונתמכות זה קורה וגם על זה צריך לדבר.


אך הפעם אני רוצה לספר על בחירה אחרת שגם לה יש חלק משמעותי בדרך הזו:

הבחירה איך להיפרד מהריון.

איך לעבור הפלה.


בקיץ 2007 הייתי שבורה משותפות מקצועית רעה שהסתיימה בכך שנותרתי בלי כל: הידע שלי, השם שלי, הניסיון שלי, הרעיון שלי ואפילו המילים שלי- נלקחו ממני. בחירה לא הייתה שם.

המשבר הזה פלוס העובדה שהיינו זוג צעיר חופשי ומאושר שלחו אותנו להרפתקה של ארבעה חודשים באנגליה, מסתובבים עם חברים בין פסטיבלים מדהימים בלוקיישנים של טבע מטורף, תחפושות, מוזיקה, ואלף גוונים של ירוק, מכינים במו ידינו ומוכרים את הפיצה האורגנית הכי טעימה שאכלתי בחיים.

זה היה מסע מוטרף, חוויה של פעם בחיים.


בערך באמצע הנדודים גיליתי שאני בהריון. חיכיתי להיות אמא שנים. שנים !

כל כך כיוונתי לזה , כל כך רציתי בזה והנה סוף סוף זה קרה. נשמה יקרה בחרה לבוא אלי ואלינו. הייתי מאושרת.

המשכנו לנוע ולעבוד ואני זורחת לי עם הסוד שבבטן.


השבועות עברו וכבר הבשלתי לספר. ביום שסיפרתי התחיל דימום.

טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה של דם טרי ואדום. חיים שיוצאים ממני.

כל כך הרבה פעמים הייתי באבל על דם הווסת שהגיעה ובישרה ששוב אני לא בהריון, והנה שוב הרחם מדממת, שוב יוצאים תאים חיים, אבל הפעם זה אחרת.


מיד הרגשתי שזהו. לא רציתי להאמין אבל ידעתי ישר שזה לא דם של תחילת הריון. זה דם של פרידה.

ניגשנו לרופא בעיירה הקרובה וביקשתי אולטרסאונד, הוא אישר את מה שהרגשתי. חזרתי לאוטו קרועת עיניים ולב.


חזרנו למחנה, אל האוהל. אמצע פסטיבל באחו ירוק כמו שאין ירוק כזה, בפאתי הכפרים באנגליה.

מוזיקה מדהימה, אווירה של חופש,

אלפי אנשים מסביב שמחים רוקדים שרים ואני מדממת מבפנים. מאבדת חיים שכל כך רציתי בהם.


ביקשתי מעדו להקים עוד אוהל ליד האוהל שלנו. בלי רצפה.

נכנסתי אליו ובימים הקרובים לא יצאתי.

האוהל היה לי רחם ומחסה. מקום להתאבל בו ולהיפרד.

דיממתי אל האדמה החשופה.


בכיתי, נפרדתי, התאבלתי, נתתי לנשמה הזו, שרק באה אליי אחרי ציפייה כל כך ארוכה, ללכת ממני.

היו אלה כמה ימים בהם העולם שלי השתנה והתמסרתי לכאב הפרידה ולגלי הדם מתוך הרחם.

התפלשתי בבוץ של העצב הדם והדמעות.


זה היה כה כואב וכה מנחם.

האובדן היה אדיר אבל האבל הזה, דווקא עם הקולות הצוהלים והחיים השוקקים מסביב, קיבל מקום ונוכחות ורשות.

זה לצד זה, לא מנותק. לא מוסתר וחבוי.

ביקשתי להיות לבד אבל הרגשתי נתמכת. וגם תומכת.

בדרך שלי בעולם, ובדרך של הנשמה הזו, וכל הנשמות שאולי עוד יבואו.


כשסיימתי לדמם ולהתאבל הגחתי מתוך הרחם- האוהל- אל העולם.

עולם, כעולם בתוך פסטיבל, כמנהגו נוהג. צוהל, שמח, רוקד, חי, מאושר.

הייתי המומה שהכל המשיך בזמן שאני איבדתי הכל

ועם זאת זה היטיב איתי.

כוח החיים הוא אדיר

הרשיתי לו לאט לאט לאמץ אותי אל ליבו.


חזרתי אל הרפואה הקונבנציונלית וביקשתי אולטרסאונד כדי לוודא שהרחם שלי התרוקנה לגמרי

ואין סכנה של דימום או זיהום.

ידעתי בליבי שאחרי פרידה כה שמורה ועטופה גם גופי החזק יהיה בסדר. וכך היה.


זכות הבחירה על גופי

זכות הבחירה על חיי


ביקשתי לעצמי את הדרך הנכונה לי להיפרד מהריון.

אין אחת נכונה ואחת שגויה.

יש מה נכון לי, ומתי, ואיך.


העובדה שביקשתי לי דרך כזו ולא אחרת

והבחירה שלי התממשה

זו זכות גדולה שהשפיעה עלי עמוקות גם בהמשך הדרך והחיים.

עם כל בחירה שבחרתי ואבחר, גם אלו שיש להן מחירים כבדים,

העיניים שלי רואות יותר

הלב שלי מרגיש יותר

הדרך שלי בעולם קרובה יותר לאמת.


שנרגיש

שנפקח עיניים

שנדע שיש לנו בחירה

ושנשכיל לבחור.

זה לא קל ופשוט

ולפעמים הייתי רוצה פחות להרגיש, פחות לכאוב, פחות להטיל ספק ולשאול שאלות. אבל באמת באמת באמת שלי בפנים- לא הייתי רוצה אחרת, ואני חושבת שאני גם לא מסוגלת.

אני מקבלת אותי, עם הרגש החשוף, הספק והשאלות והכוחות, ואומרת תודה.


תודה גם ל Niv Agami המקעקעת הנהדרת שבתוך פרויקט גדול שלנו יחד, הקשיבה לבקשה שלי והוסיפה לשלושת הכוכבים של חיי- הילדים שלי- את הכוכב השחור הקטן שהיה חסר. זו הנשמה שהגיעה לגופי אך לא התממשה בחיי. ואני מאושרת על הבחירה להוסיף אותה.


כשחזרתי השבוע מהקעקוע הראיתי לילדים וסיפרתי להם למה הוספתי כוכב. הסיפור לא זר להם ולכן זה התקבל בפשטות ואגביות בדיוק כפי שצריך.


היש והאין.

שלם ומושלם.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Komentarze


bottom of page