top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

הגשם הפך למבול

"המסלול ייקבע סופית בסמוך למועד הטיול בהתאם לתחזית מזג האוויר" כך רשום בכל טיול שאני מזמינה אליו. גם הפעם, כחלק בלתי נפרד מההכנות, בדקתי תחזיות והצלבתי נתונים. כולם דיברו על סערה במישור החוף ושקט בגזרת הערבה שלנו. בדקתי שוב בבוקר הטיול והיה רשום סיכוי לאובך. נו, עם אובך נסתדר.

יצאנו לדרך עם תרמיל על הכתפיים ושמחה בלב. מכירות תוך כדי הליכה, ומטפסות בעליה תלולה להר מסור- אחד המסלולים המרשימים בסביבתנו עם יתדות , טיפוסים ונוף עוצר נשימה.

היה חם, היה תלול, היה מרגש, והיה...גשם. גשם? כן. גשם. טיפה קטנה נחתה על הכתף. ואז עוד אחת ועוד אחת. עוד היינו תמימות... שאלנו אחת את השנייה "הרגשת טיפה?" בכל זאת- גשם במדבר זה לא דבר של מה בכך. ואף תחזית לא הזכירה שום סיכוי כזה. אבל במציאות הטיפות לא קראו תחזית והגשם הפך למבול.


בדיוק הגענו לחלק הכי מאתגר במסלול , שגם בימים רגילים דורש תשומת לב מלאה. אז שם, דווקא שם , ברור ששם - שביל חד בראש ההר, מעבר צר עם יתדות - גשם, המון המון גשם, שהפך את הדרך ואת היתדות לחלקלקות מאוד ואותנו לרטובות מאוד. היה ברור שאי אפשר להמשיך ככה. עדכנתי את הביס"ש (בית ספר שדה) ואת יחידת החילוץ במצב והתיישבנו זו ליד זו על השביל הצר.

ברקים רעמים מבול דרמה. גשם שוטף לא מפסיק להרביץ בנו בטיפות גדולות . כל היובלים הקטנים הרחק מתחתינו התחילו לנצנץ ולקח לנו רגע להבין שהם זורמים.


יושבות שם זו לצד זו על השביל הצר בראש הר מסור רטובות עד אחרונת העצמות הכואבות בגוף, ושומעות את המדבר זורם.

זו חוויה של פעם בחיים, באמת. אין דברים כאלה בעולם. מחזה בראשיתי מרגש עוצמתי וגם - מפחיד מאוד.


לא היינו בסכנה. הרגשתי בטוחה לגמרי בנקודה שישבנו בה ובאופציה להקפיץ יחידת חילוץ אם הגשם לא ייגמר ולא יתאפשר לרדת לבד. היינו בנקודה גבוהה בפסגת ההר ולכן לא היה חשש משיטפון , אך הייתה אי ודאות בקשר ל-איך נרד, מתי נרד וכמה קר יהיה לנו עד אז. ואי וודאות זה מפחיד מאוד. חוסר ידיעה, חוסר שליטה, פחד- חומרים שמזינים זה את זה ומציפים את הגוף. אני מכירה אותם . פגשתי אותם בלידות. בלידות שבהם באו ילדיי לעולם ובלידות הרבות שליוויתי (מדהים כמה העולמות שבי מתחברים שוב בכל פעם)

זו חווית קצה. בכל המובנים. קצה ההר, קצה הכוחות , קצות העצבים. כוחות הטבע מעמתים אותנו עם משהו גדול מאתנו, בלתי נשלט. והמפגש איתם יכול להביא לתחושת חיות מטורפת וגם לפחד מטורף באותה מידה. אלו העוצמות. זה מה יש, זו מה שקורה כאן ועכשיו. לא נותר לנו אלא להתמסר. לשבת שם רטובות ולחכות. פשוט לחכות. בעצה אחת עם דורית מנהלת הביס"ש ואורי מפקד יחידת החילוץ המתנו לשמש שתבוא.

שעה שלמה של גשם על ראש הר מסור באמצע המדבר. ממתינות. השמש יצאה וחשפה בפנינו מדבר רחוץ ומנצנץ. המתנו עוד קצת כדי שהשביל יתייבש והתחלנו בירידה זהירה . כשהגענו למטה היה צורך לפרוק את המתח שהצטבר בשרירים ובנשמה. אכלנו, שתינו, צחקנו , פטפטנו, עשינו קצת מתיחות . עברתי אחת אחת והסתכלתי לה בעיניים. רציתי לבדוק שכולן הגיעו למטה , לא רק בגוף. גם בנשמה. כולן פה. גיבורות. מטולטלות. מרוגשות. מעכלות. מה קרה לנו עכשיו על ההר??

קיצרתי את המסלול כדי לא לאתגר את עצמנו עוד וחזרנו לנקודת ההתחלה. אותה דרך שקודם הייתה יבשה ומכוסה אבק מדברי, נצצה לקראתנו עכשיו צחה וטהורה ומלאה גבים טריים.

אין דברים כאלה. באמת.

ההמשך היה מדהים ומלא גם הוא באתגרים. שבנו אל מחנה רטוב , הגשם שטף גם שם. נדרשה יצירתיות על והרבה כוחות שחשבנו שאין לנו כדי להרים את עצמנו מיום ההליכה הבלתי נשכח הזה אל ארוחת ערב סביב המדורה. איזה מזל שהגיעו בדיוק הנשים האלה המדהימות ואיזה מזל שהיה אלכוהול

המסלול הקסום למחרת בנחל ביתרון היה כמו מתנה רכה לאחר הלידה הסוערת שהייתה לנו אתמול.


מרגוע לגוף ונפש עייפים - נופי מדבר קדומים שזרמו יום קודם ומחכים לנו . כמה טוב ונכון היה לנו שם על המצוק בשמש, מדברות על כל מה שהיה.

אתן לתמונות לספר עוד קצת, יש לי תחושה שעוד רבות יסופר.

על הסטינג המטריף - מדבר צלול, מטיילות שאיכשהו מצליחות גם לצלם וגם להצטלם מושלם, וצלמת אחת מחוננת במיוחד Liron Breier




פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page