top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

הגיע הזמן לספר סיפור חדש

יצאתי למילואים תיכף אשוב


אנחנו 14 חניכים בקורס טג"ח (טיפוס, גלישה, חילוץ) הצבאי, מתנדבי יחידות חילוץ מכל הארץ. מתוכם אני אישה יחידה.


מצד אחד זה אומר שהרווחתי חדר לבד, מצד שני זה אומר שפה ותרבות גברית שאת רובה אני לא מכירה. שמות של חטיבות,, דרגות וראשי תיבות נזרקים לאוויר.

אני מוקפת בהרבה אנשים טובים, מתנדבים ביחידות חילוץ.

זה מפלח מראש כנראה גיבורים עם אקדח בחגורה ועבר צבאי מפואר יותר או פחות שהשאיר בהם חותם לנצח.


זה מייצר איזה "אני" ו"הם" שסביר להניח שהם בכלל לא שמים לב אליו.

רוב הזמן אין לי שום בעיה עם זה. להיפך. אלה רגעים שאני חולמת בהקיץ ונחה קצת, ובמהלך הימים הארוכים אני חשה גאווה גדולה ושמחה להיות חלק מקבוצה של אנשים טובים כאלה. כולנו לומדים, מתאמנים ומתייבשים בשמש יחד ימים ארוכים.


צה"ל עצמו עשה דרך משמעותית ויש בצוות טג"ח מדריכים ומדריכות מוכשרים ומוכשרות שמדריכים אותנו. זה מייצר נקודת התחלה שונה ומלכתחילה חוסך כנראה לא מעט שוביניזם ובדיחות גסות.


ממשיכים כולם יחד בימים ארוכים על המצוק תלויים על חבל. המוח מפנה מקום ללמוד קשרים והקשרים חדשים. מיום ליום הסיפור מסתבך. מערכות הרמה, משלף הורדה, פצוע על חבל. הרעיון הוא שנלמד בעזרת חבלים וקשרים דרכים שונות לחלץ אנשים בצורה בטיחותית ומהירה ממצבי חירום שנקלעו אליהם.


לכל קשר שימושים משלו. צריך ללמוד את השם שלו, איך לעשות אותו ולמה הוא משמש, כדי שנדע בזמן אמת לשלוף אותו מהמוח והידיים בצורה הכי טובה ומהירה.


בהפסקה ישבנו כמה חבר'ה יחד והמדריך לימד אותנו קשר חדש- קשר מוט חיכוך מוגבר. כן, גם בהפסקה לומדים קשרים. כן, חיכוך מוגבר.

המדריך הצבאי הצעיר והחמוד שאל אם אנחנו רוצים סיפור שיעזור לנו לזכור. ככה לימדו אותו. בטח, ענינו.


הרעיון המקוצר של הסיפור היה משהו כזה: אתה בא אל הילדה, תופס בה מאחור, מסובב אותה ונכנס.


ככה לימדו אותו.


היה איזה צחקוק וכולם השתתקו. הוא הביט בי קצת מובך.


זה לא לגיטימי. אמרתי. אי אפשר לספר סיפור כזה.


זה סתם בצחוק, הוא ענה. לא שיעור רשמי. זה כדי לזכור.


אני יודעת. עניתי. אבל כשמספרים סיפור כזה סתם בצחוק זה אומר שהוא מותר.

זה הופך את הצחוקים האלה למשהו לגיטימי שיכול לקרות. זה מנציח סיפור של ילדה שעושים לה משהו.

וזה אסור.


ברור. כולם אמרו. ברור שזה אסור.


אם אסור לעשות את זה, אסור לספר את זה, אמרתי.


כשמספרים את זה, גם אם סתם בצחוק, סתם כאנקדוטה, סתם כדי לזכור קשר, זה מנציח לגיטימציה. זה אומר שיש תרבות שמרשה להפוך ילדה ולעשות לה דברים שהיא לא רוצה.

וזה אסור.


נכון. הם אמרו. אי אפשר לספר סיפור כזה. הגיע הזמן לספר סיפור חדש.


תודה מיה טבת דיין על כותרת ועל עשייה לכיוון סיפור חדש.





פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page