נחושה בדעתי לנוע יצאתי לדרך. אני, ושלושה ילדים קשורים מאחור.
בפעמים הנדירות שאני מצליחה לגייס מעצמי סבלנות בתקופה הזו, ולהציע שנעשה משהו יחד אני נענית ברטינות. לא רק הצעות של "אולי תתלה כביסה" ( בטח אמא, אני ממש אשמח לתלות כביסה. אמר אף ילד אף פעם) גם הצעות של "יאללה יוצאים לטיול במדבר" ( דיייייייי אמא, לא רוצים! כבר טיילנו פעם שעברה ) . דמיינו את ההפתעה ברגע שהצעתי נסיעה ושלושת האינדיאנים ענו מיד בכן מתלהב.
יצאנו. הדרך עברה הכי בכיף ובקלות. גם בתוך האוטו, וגם בחוץ. לא דבר של מה בכך. בתוך האוטו מוזיקה, וקצת צחוקים ואפילו פודקאסט! תמיד קינאתי בכל אלו שמצליחים לשמוע פודקאסטים עם הילדים בנסיעות.
אני נוהגת ומסתכלת על שקיעה מעל מדבר ועפה על עצמי על זה שהצלחתי לצאת לדרך, והם איתי, והכל סבבה.
ידעתי רק לאן אני נוסעת ללילה הראשון ואמרתי לילדים שמשם הכל פתוח. וואללה - זרמו. הגענו לחברים והיה מושלם. הגענו לעוד חברים והיה מושלם. הייתי קשובה לבקשה של הילדים לא לזוז יותר מידי, הם זרמו איתי ואני איתם. וואוו. אני בטוב כאן , עדו בטוב בבית, הילדים עפים על הבילוי . מסקו זיתים, שיחקו בלגו, הלחינו שירים, התחפשו, אפילו חתול קטן היה בתמונה ! חתול ! שונאת חתולים. אבל אוהבת את החברים.
היתה נחת, היה זמן איכות כזה עם אנשים שאנחנו מאוד אוהבים והרבה זמן לא ראינו. והכי חשוב - היה לי כיף עם הילדים שלי !!! כיף ! עם הילדים ! שלי ! כמה זמן לא היה לי כיף עם הילדים שלי.
חיינו הצטמצמו לויכוחים, רטינות, צרחות וזומים. לא קל להיות חמש נפשות עקשניות יחד בבית כל כך הרבה זמן, אפילו כשכל המדבר פרוש לו בחוץ.
ופתאום דווקא מחוץ לבית, באתגר נסיעה ארוכה ומעברים בין בתים ואנרגיות וכל מיני לא ידוע, ואני לבד איתם, דווקא שם, תוך כדי תנועה היה לי ממש ממש ממש כיף עם הילדים שלי
מתוך שלא לשמה, בא לשמה.
Comments