top of page
  • תמונת הסופר/תענבל הרפז

א'=אוהל

לינה באוהל, או בשמה העממי קמפינג.

אני מאוד אוהבת לישון באוהל. מאוד. מהאוהל המשפחתי בסיני (תודה אבא ואמא) דרך לסחוב את האוהל על הגב יחד עם כל הציוד בטרקים ברחבי העולם ועד הבחירה לצאת למסע המשפחתי הזה באוהל.


לישון באוהל זו בחירה להיות חלק ממקום. כשאנחנו מגיעים לטבע כל כך יפה וחזק ונשארים לישון בו אנחנו יותר ממציצים לרגע. אנחנו שם, שומעים את הגשם החזק מכה (ולא נרטבים! איזה אוהל גיבור!) , קמים עם קרני השמש הראשונות, מכירים כל יום עוד פינה קטנה שלא ראינו קודם רק בגלל שהשתהינו עוד רגע. רואים את הנהר עולה ויורד. הטבע מפעים אותי, הופך אותי למשתאה ומלאת הכרת תודה. כמו הרגע הזה כשאני יוצאת באמצע הלילה מהאוהל לפיפי ומרימה עיניים לשמיים זרועי כוכבים ונשמתי נעתקת.


זו בחירה לישון כולם יחד כל לילה. כל כך אוהבת את זה. את השיחות לפני השינה, את העצבים האחרונים של היום שיש להם מקום לצאת, את הסיפור שמקריאים לילדים ואת זה שכולם מתכנסים יחד לשינה ומתכרבלים, לא לפני מלחמת כיבוש טריטוריה כל לילה מחדש. שכמובן לא קשורה לאיפה כל אחד קם בבוקר. מדהים כמה תנועה הילדים האלה מצליחים לעשות מתוך שינה.


זו בחירה לקחת את הבית איתנו. כבר כתבתי שלהיות בתנועה זה לא דבר פשוט. זה מזמן חוויות ונופים ועניין והרפתקאות, אך לצד זה גם קושי. כשאנחנו פותחים את האוהל במקום חדש שאנחנו מגיעים אליו אנחנו מביאים את תחושת הבית שלנו. בוחרים מקום לאוהל. זה לוקח זמן, יש המון שיקולים: נוף, מחסה מגשם ושמש, כמה ישרה הקרקע, איפה יהיה בוץ כשיהיה מבול, לאן יפתחו הדלתות.


מתחילים להקים, הילדים בדרך כלל לוקחים חלק בהקמה , שקי השינה מונחים לפי הסדר עם פיג'מה שמחכה עליהם. גם בימים של מדורה ורחצה בנהר יש בגדי יום ובגדי לילה, הפנסים מוכנים, מסדרים לנו מטבח קטן ותולים את ה Tarp ( יריעה גדולה וחזקה. פריט חובה בקמפינג באירופה) והופ. יש לנו מחנה. יש לנו בית. עשינו לנו כלל שנשארים במקום לפחות 2-3 לילות לפני שממשיכים בתנועה, וכך כל יום המחנה הופך יותר ויותר לבית. ואז זזים, והבית בא איתנו. זו בחירה לטייל אחרת ולפגוש אנשים. כשאנחנו ישנים באוהל אנחנו לא ממהרים לשום אטרקציה. יש ימים שלמים שאנחנו במחנה. מוסיפים לו עוד דברים, מבשלים או מטיילים בסביבה. באתרי קמפינג מסודרים אנחנו פוגשים עוד משפחות אירופאיות שמעניין לדבר איתן. כמעט תמיד נוצרת לה חבורת ילדים במלא גילאים ומלא שפות. שבאורח נס בלי לדעת אפילו מילה אחת בשפה שכולם מבינים מצליחים לתקשר ולשחק מחבואים, כדורגל, קלפים ואפילו ללמד אחד את השני משחקים חדשים. זו בחירה ערה. של לתת מרחב לילדים האינדיאנים שלי להשתולל, של לפתוח את הדלת כל בוקר ולראות מה השתנה בנוף, של מקום לתלות ערסל, של להתעורר ראשונה ולהביט על המשפחה שלי ישנה ולהתמלא אהבה. אומנם לפעמים העצמות הקשישות שלי מוחות על הבחירה אך הלב מבסוט. חוצמזה אם לא היינו ישנים באוהל ומספקים רגעי שעמום איך היו הילדים ממציאים תאטרון צלליות מוצלח כזה?

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page