אומץ לב

שנים הייתי עסוקה בלהתחמק ממנו.

בכל אירוע משפחתי הייתי בודקת כל הזמן איפה הוא כדי לעמוד הכי רחוק שלא ימצא אותי.

הוא תמיד מצא אותי.

השבוע פגשתי בו שוב אחרי שנים רבות שלא. זה לא שלא נפגשנו קודם. להיפך.

כמעט ולא עובר יום בלי שאפגוש מן האופל שהוא גרם לו במשהו שאני עושה או נמנעת מלעשות.

זה אופל דביק ובוצני מהסוג שמשמיד חלקים טובים.

מהסוג שאוכל מבפנים.

מהסוג שמשנה דפוסי מחשבה והתנהגות.

מהסוג שגורם לי לא לזכור.

אופל דביק ובוצני שטשטש לי

עבר הווה ועתיד.

טוב ורע.

אמת ושקר.

שגרם לי לפקפק בעצמי.

אז השבוע פגשתי בו שוב באיש הזה מן האופל. במציאות. אחרי שנים שלא.

בהרגל של שנים- נמנעתי. בדקתי איפה הוא כדי שאדע איפה לא להיות.

הנמכתי והסתרתי עצמי בעוד הוא עומד זחוח ומחייך לכל עבר.

פתאום זה הטריף אותי יותר מתמיד.

פתאום הרגשתי איך עולה בי נחשול של זעם מטורף. זעם קדמוני.

פתאום הזדקפתי.

פתאום ידעתי.

יותר הגוף שלי ידע. וסיפר לי

הכתפיים הזדקפו. הרגליים התייצבו. החזה גאה. העיניים מיישרות מבט. ננעלות. ממתינות לשעת כושר.

אני לא הטרף. אני הציידת.

אחרי עשרות שנים של לאכול את עצמי פנימה, קורבנית ושותקת.

אחרי שנים של להיות מרצה, לא מוגנת, אשמה, מתביישת.

אחרי שנים של חוסר אונים וחוסר שליטה אני לא מוכנה יותר.

אני לא מוכנה לשתף פעולה עם הסיפור הזה יותר.

אני לא מוכנה לשתף פעולה עם חלוקת התפקידים הזו יותר.

חזק-חלשה

מבוגר-ילדה

גיבור- שקרנית

שולט- נמנעת

דורש- מרצה

יהיר- מתביישת

מחליט- חסרת אונים

הסיפור הזה נגמר כאן ועכשיו.

לא הבנתי מה קרה לי. לא הבנתי מאיפה זה בא. אבל ידעתי שזה חייב לקרות.

לא דיברתי איתו או אליו לפחות עשרים שנה. אולי שלושים.

אחרי שנים של הימנעות, של תגובתיות, של בושה ואשמה ופחד,

אחרי שנים של שתיקה זה נגמר.

כאן ועכשיו.

ארבתי לו

הפתעתי אותו במרחב הציבורי

הייתי הכי קול שיש

לקחתי אוויר

נעמדתי מולו

בגב זקוף וידיים שלובות על החזה ואמרתי :

יש לי מה לומר לך. אתה רוצה שאדבר כאן או לזוז?

הוא התחיל לנזוף בי ולהרים את הקול. את לא נורמלית. לכי מפה יה משוגעת.

תעזבי אותי בשקט.

נהייתה קצת המולה.

בקול רגוע, כשאני בשליטה,

לא מתייחסת לשום דבר אחר מסביב,

אמרתי : אני מבינה שאתה רוצה שאדבר כאן. בסדר גמור.

נטעתי רגליים באדמה

זקפתי עוד את קומתי

התעלמתי מההמולה

הסתכלתי עליו ואמרתי משהו כמו:

אתה יודע שאתה רע ומקולקל.

אתה שפל, חולה, דוחה ומקולל.

אני יודעת הכל.

אין לך תקנה ואין מחילה.

את העונש שלך קיבלת ותקבל.

אין לי ספק ובגלל זה אני רגועה.

סיימתי, הסתובבתי והלכתי.

בתוכי רועדת כמעט מתעלפת

בחוץ אני רגועה מחייכת כאילו כלום לא קרה

חלפתי על פניו והלכתי לאוטו

הוא מנופף בידיים

במרכז המרחב הציבורי מוקף המולה קטנה וצועק אחריי

את משוגעת אל תתקרבי אליי את לא שפויה תעזבי אותי בשקט.

נסערת. סוערת. רועדת

אבל גם שלמה, בשליטה וזקופה

נכנסתי לאוטו ונסעתי.

רגע אחרי שעליתי לכביש הראשי פרצתי בבכי שאני מבינה למה קוראים לזה פרצתי.

כי זה היה פרץ של בכי כמו מלב האדמה. כמו של הר געש. גייזר של דמעות.

בדמעות דמעות דמעות של חרון הקלה כאב עצב אושר גאווה

צרחתי לעצמי באוטו תוך כדי בכי

איזו גיבורה אני

איזו אמיצה אני

אני לא מאמינה שעשיתי את זה

אההההההההה

ואני שרה לעצמי בקולי קולות

שוב ושוב את אותו שיר

על פצע פתוח

צורחת ושרה ובוכה

מקעקעת בתוכי את כל האמונות האלה.

והדמעות האלה

הן גם של כאב נוראי ו-אֵבֶל עמוק על כל מה שאבד.

על התמימות והאמון והבטחון בעולם. על הילדה והנערה שהייתי.

אבל- וזה עצום וגדול וחשוב ודרמטי-אלו

גם דמעות של כוח וגאווה ועוצמה אדירה.

אלו דמעות של הקלה ותיקון

והחזרת השליטה אליי.

ברגע הזה. מי יודע מה יהיה ברגע אחר.

כאן ועכשיו לא שתקתי.

אלו דמעות של בקשה להכרה, להגנה, לריפוי.

דמעות שחורצות בי שבילים

דמעות שעדות לשינוי בי. בסיפור. בנרטיב.

אלו דמעות של אומץ לב.

לא סתם אומץ

של לקפוץ באנג׳י או לרכב על אופנוע.

לא כזה אומץ.

זה אומץ לב.

אומץ של לב שמוכן לכאוב.

אומץ של לב שמבקש להרגיש

ראוי לאהבה.

ומהבקשה הזו- להרגיש ראויה-

הלב רועד מפרפר

אבל לא מוותר.

אומץ של לב

כזה ששם הכל הכי חשוף.

הכי בסכנה.

הכי פגיע.

הכי פתוח לריפוי.

אומץ לב.

לתת לאור לזרוח.

לפרוש כנפיים.

לחיות את החיים במלואם.

לפחות מזה אני לא מסכימה לי.